סאה בסאה – הבדלי גרסאות

במשנה נאמר: {{ציטוטון|לא יאמר אדם לחבירו הלויני כּוֹר חטין ואני אתן לך לגורן, אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח}}{{הערה|{{משנה|בבא מציעא|ה|ה}}.}}. המשנה קובעת, שלמרות שאסור לאדם ללוות מאדם אחר חיטין - שהם אובייקט שאינו נחשב לכסף כמובן - ולהחזיר לו אותו בפעם אחרת דבר האסור באיסור "סאה בסאה", מותר לאדם ללוות מאדם אחר כסף כאשר הוא אינו לווה כדי להשתמש בכסף שאינו בידו באותה שעה, אלא כדי לפתור סיבה טכנית - [[מפתח (כלי)|מפתח]] של ה[[מחסן]] שבו אצורים החיטים אינו בידיו, אלא ביד בנו או שנאבדשאבד ואינו יכול לפתוח זמנית את המחסן. מהמשנה אכן ניתן להסיק, כי יש לאדם באוצרו את כמות החיטים הנדרשת לו כעת ושאותה הוא לווה, אלא שמנוע הוא מלהשתמש בו מהסיבה הנזכרת. גדרי ההלכה אינם ברורים, מהו סכום המעות שמותר ללוות במקרה כזה, ורב הונא קובע את גבולות ההיתר: {{ציטוטון|יש לו סאה לוה סאה, סאתים לוה סאתים}}, כלומר - מותר לאדם ללוות חיטים בכמות של [[סאה]] אם יש לו באוצרו סאה, ויותר - בהתאם לכמות שבאוצרו. פסיקה זו מנוגדת לשיטתו של [[הלל הזקן]] החלוק על משנה זו כמוזכר בהמשך המשנה {{ציטוטון|והלל אוסר}}, ושכמותה פוסק [[שמואל (אמורא)|שמואל]] רבו.

אודות משנה זו קובע [[רב ששת]] בשם רב הונא: {{ציטוטון|אין לווין על שער בשוק}}. ב[[רש"י]] מופיעים שני פירושים על פסיקה זו של רב הונא,. ואחדאחד מהם, של ה[[הלכות גדולות]], מסביר, שאמרתו של רב הונא קשורה למשנה זו המתרת הלוואת סאה בסאה במקרה שמטרתה היא "עד שיבוא בני", ואודות משנה זו מחדש רב הונא כי אסור ללוות פירות בכמות קצובה כדי לשלם כמות שווה בזמן מאוחר יותר, ולמרות שניתן לקנות כעת סחורה זו בכמות כזו במחיר זה בשוק, לא ניתן להחשיב מקרה זה בו האדם עדיין לא קנה את הסחורה, למקרה שעליו מתואר במשנה שללווה יש את הסחורה המבוקשת לו בביתו אלא שהגישה אליה מנועה ממנו זמנית.

אמרה זו של רב ששת גרמה לפליאה אצל תלמידיו של רב ששת, כתוצאה מפסק סותר של רב הונא, שלפיו נראה שרב הונא פסק כי כאשר נקבע המחיר היציב בשוק, נחשב הדבר כאילו יש ללווה את הפירות והוא יכול להשיבם בכל רגע, ואין מדובר בפעולת הלוואה במובנה הרגיל, בדומה להיתר של "עד שיבוא בני". פסק זה ניתן על ידי רב הונא כמענה לשאלה שנשאל אודות בני ישיבות שרגילים היו ללוות ב[[חודש תשרי]] כמות מסוימת של פירות, ולשלם את שוויים ב[[חודש טבת]] - למרות שאז מחירם התייקר - כמות שווה של פירות, האם מותר לעשות כך, והשיב: הנה חיטים בעיר היני, והנה חיטים בעיר שילי, הרי אם היו רוצים אותם תלמידי חכמים לפרוע את כמות הפירות באופן מיידימידי, וודאי היו יכולים ללוות כסף מחבריהם ולהשיב את דמי הפירות באותו מחיר שבו קיבלו אותם, ומכיוון שכך, נמצא שגם אם ישלמו לבסוף פירות במחיר גבוה יותר עבור הפירות שלוו, אין ההפרש עבור זמן ההלוואה וטרחת ההמתנה לתשלום, שהרי זו לא הייתה נגבית בהכרח וניתן היה להתחמק ממנה בקלות. לפי גודבלאט, מסיפור הדברים נראה כי הלוואה זו שנעשתה כל הנראה עם חכמים בוגרים ששילבו תלמוד תורה עם מסחר, הייתה מעשה נפוץ מאוד. כאשר שמע רב ששת את פסקו הסותר של רב הונא, הוא נזכר שרב הונא אכן חזר בו מפסקו הראשון המחמיר, ובעקבות פסק של [[אלעזר בן פדת|רבי אלעזר]] הוא חזר בו.