גליקל מהמלין – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הפיכת קישורים מהצורה ISBN XXX לתבנית:ISBN# |
שם ביתה הראשונה של גליקל הינו פייגה (תגומו הוא ציפור), ניסוח |
||
שורה 9:
עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, אורסה גליקל לחיים האמל (מהעיר [[המלין]]). כעבור שנתיים, עוד לפני שמלאו לה 14 שנים, הם נישאו בהמלין, אליה נסעה גליקל עם הוריה בעגלות איכרים.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 111-109.}} על השינוי הדרמטי בחייה כתבה: "הייתי ילדה...והיה עלי להישאר בלי אבי ואמי בארץ זרה אצל אנשים זרים... הייתי ילדה צעירה וגודלתי מנעורי בכל הפינוקים...לבוא מעיר כמו המבורג...האמיל עצמה היא מקום עלוב וחסר עניין. אבל כל זה לא היה חשוב לי משום נחת הרוח שהייתה לי מ[[חם (קרוב משפחה)|חמי]]".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 115.}}
לאחר החתונה גר הזוג בבית הוריו של חיים בהמלין, ובשל מחסור באפשרויות מסחר עברו לאחר כשנה להמבורג והתגוררו בבית הוריה.{{הערה|שם=גליקל 129}} מיד לאחר שעברו להמבורג נכנסה להריון. 8 ימים לאחר שילדה את בתה הראשונה, פייגה (ציפור), ילדה גם אמה של גליקל בת: "לא הייתה לנו מנוחה בשל האנשים הרבים שמיהרו לבוא לראות את הפלא: אם ובת, יולדות שתיהן, שוכבות בחדר אחד".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 133.}} תינוקת זו של אמה, הייתה אחותה הצעירה ביותר של גליקל, רבקה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 315-314, הערה 430.}} כעבור שנה מאז שעברו להמבורג, עברו להתגורר בשכירות בבית משלהם וויתרו על התמיכה הכלכלית של הוריה של גליקל, שהביעה את שמחתה על חייהם החדשים והעצמאיים: "אני סבורה שלא היה בעולם זוג מאושר וחביב יותר מאתנו". כשהייתה פייגה (ציפור) בת שנתיים, ילדה גליקל את ילדה השני, בנה נתן.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 139-137.}} בסוף שנת 1665 ילדה את השלישית בילדיה, בתה מאטי (מטה).{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 151-148, הערות 32, 51.}} לאחר שילדה אותה, פרצה בהמבורג מגפת [[דבר (מחלה)|דבר]], וגליקל עזבה את העיר עם משפחתה ל[[הנובר]]. לאחר שגילתה אצל בתה פייגה (ציפור) [[מוגלה]] בבית השחי, פרצה בהלה בקהילה היהודית מהחשש שדוכס העיר ישמע כי פרצה בקהילה מגפה. הוחלט לשלוח את הילדה בסודיות לכפר מחוץ לעיר עם המשרתת, כדי שתלון בינתיים בבית של גויים: "נאלצנו לשלח מאתנו את ילדתנו החביבה...אניח אפוא לכל אב ואם הגונים לשפוט מה היה מצב רוחנו... אינני סבורה של[[אברהם אבינו]] כאב בשעת [[העקדה]] יותר משכאב לנו באותה השעה". לאחר שהבריאה, ניתן
עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, נערך שידוך
במהלך שלושים שנות נישואיה לחיים האמל, ילדה גליקל ארבעה עשר ילדים, שניים מהם מתו בילדותם.
הענדלי נפטרה 17 שבועות לאחר חתונתה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר חמישי, עמ' 415.}}
שורה 43:
בסיפורה על חתונת בנה זנוויל, היא מציינת שנערכה "בכל הכבוד וההדר עד כמה שאנו היהודים יכולים", ככל הנראה בשל הצורך שלא להתבלט לעיני השכנים.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר חמישי, עמ' 457-456, הערה 493.}}
בסיפורה על השידוך שנערך לבתה פייגה (ציפור) באמסטרדם, היא מזכירה את המלחמה שהחלה ב-1672 בין [[לואי הארבעה עשר, מלך צרפת]] לבין הולנד.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 265, הערה 91.}} היא מזכירה גם את [[מלחמת תשע השנים]] (1697-1688){{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 315, הערה 437.}} ואת המלחמה בין לואי הארבעה עשר ל[[לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] (1714-1710).{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שביעי, עמ' 567, 571, הערה 60.}}
גליקל משווה לקראת סוף זיכרונותיה את הקהילה היהודית של מץ בתקופה זו של חייה לאותה "קהילה נאה והגונה" שהכירה כשהגיעה לשם. בתקופה המאוחרת, אופנת חבישת הפאות מזמנו של לואי הארבעה עשר החלה להתקבל בקרב חשובי יהודי מץ, הם החלו להתדיין בערכאות משפטיות של גויים והייתה "ראוותנות גדולה". אם כי היא מעירה שגם כאשר הגיעה למץ "היו לעתים קצת מחלוקות, כמו שנהוג בעו"ה אצל היהודים".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שביעי, עמ' 579-578, הערות 129-128.}}
את זיכרונותיה היא מסיימת באירוע שהתרחש במץ ונזכר גם במגוון מקורות אחרים. ב-5 ביוני 1715, יום שני של [[חג שבועות]], בזמן תפילתו של החזן הנודד הידוע ר' יוקלי מרישא ([[ז'שוב]] ב[[גליציה]]), נשמע בבית הכנסת רעש גדול "כאילו בניין גדול קורס תחתיו". הגברים חששו שכיפת בית הכנסת עומדת לקרוס וקראו לנשיהם שתרדנה מהר. ב[[עזרת נשים (בית כנסת)|עזרת הנשים]] פשטה תבהלה והנשים מיהרו לרדת למטה כדי להציל עצמן ולהגיע אל בעליהן: "ומכיוון שכל אחת השתוקקה להקדים את רעותה, נפלו רחמנא ניצלן זו על גבי זו". במשך חצי שעה נמשך האירוע, בו 6 נשים נרמסו למוות: "על המדרגות שכבו יותר מחמישים נשים, והיו מעורבבות כל כך זו בזו כאילו הודבקו בזפת זו על גבי זו, והחיות עם המתות". אנשים רבים, תושבי העיר שאינם יהודים, "באו לרחוב היהודי עם סולמות וגרזנים" כדי "להוריד את הנשים מן העזרה העליונה". גליקל עצמה ישבה בעזרת הנשים התחתונה, אולם לא שמעה את קול הנפץ הגדול, אלא רק את התרוצצות הנשים בעזרה העליונה. בעודה מסייעת לבתה ההרה אסתר לרדת את 5 או 6 המדרגות ביציאה מעזרת הנשים התחתונה, נפלה גליקל במדרגה האחרונה: "ובמקום הזה שבו שכבתי מוכרחים היו לעבור כל הגברים שרצו לעזור לנשים שעל מדרגות העזרה העליונה, ואילו חלף ממש עוד רגע אחד הייתי נרמסת. אבל לבסוף הבחינו בי הגברים ועזרו לי לקום". בבדיקה שנערכה לאחר מכן, לא נמצא דבר שנפל מהתקרה ולא נתברר מקור האסון. גליקל תולה את סיבת האסון בעוונות הקהילה ובמיוחד ב"חטאים שנעשו בחג [[שמחת תורה]]", כשמונה חודשים לפני כן, לאחר שהגביהו את ספר התורה כנהוג: "התחילה קטטה אצל הנשים והן קרעו בעו"ה אישה מעל ראש רעותה את השביסים ועמדו גלויות ראש בעזרת הנשים. משום זה התחילו הגברים בעזרת הגברים ג"כ לריב ולהתקוטט זה עם זה". משתתפי הקטטה נענשו על ידי פרנסי הקהילה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שביעי, עמ' 605-587.}}
| |||