דיסטורשן (מוזיקה) – הבדלי גרסאות

שימוש בגיטרות חשמליות עם דיסטורשן הופיע בתחילת [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה־50 של המאה ה־20]], בעיקר בקרב נגני [[רוק אנד רול]] [[ארצות הברית|אמריקניים]]. בהקלטה של [[אייק טרנר]] מ-מ־[[1951]] מופיע אפקט דיסטורשן שנבע מ[[מגבר]] שנפגע בהובלה. דוגמה אחרת הייתה בשיר Maybelline של [[צ'אק ברי]] מ-מ־[[1955]]. במקרה זה נבע העיוות בצליל מעומס יתר על ה[[שפופרת_ריק|שפופרות]] ב[[מגבר מנורות|מגבר המנורות]] של ה[[גיטרה]]. ב-ב־[[1958]] התפרסם [[קטע כלי|קטע אינסטרומנטלי]] בשם Rumble של לינק ריי, שבו את אפקט הדיסטורשן ליווה לראשונה [[אקורד כוח]]. ב-ב־[[1962]] פנתה להקת The Ventures למוזיקאי חובב [[אלקטרוניקה]] בשם אורוויל רודס, בבקשה שיסייע בשחזור צליל הפאז בשיר [[קאנטרי]] של מרטי רובינס שהוקלט שנה לפני כן. רודס יצר עבורם קופסה ייעודית שנקראה פאז-בוקספאז־בוקס ותקליטם שיצא באותה שנה כלל שימוש בקופסה.

דיסטורשן זכה להכרה נרחבת מאוד ב-ב־[[1964]] כשהשיר "[[You Really Got Me]]" של להקת [[הקינקס]] הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי. הם עשו שימוש בדיסטורשן שנבע מקיצוץ חלק במגבר, שיצר עומס יתר מכוון. [[ג'ימי הנדריקס]] היה אחד מהמוזיקאים הראשונים שעשו שימוש נרחב באפקט זה, החל מאמצע [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה־60 של המאה ה־20]]. השיר {{D}}[[(I Can't Get No) Satisfaction]] של [[הרולינג סטונז]] מ-מ־[[1965]] היה הלהיט הראשון שעשה שימוש בפאז-בוקסבפאז־בוקס וגרם לביקוש ער למוצר, שעלה על ההיצע באותה שנה. מאז הפך הדיסטורשן לנפוץ במוזיקת ה[[רוק (מוזיקה)|רוק]], ה[[בלוז]] ובסגנונות מוזיקה אחרים, אך התבלט במיוחד בסגנון ה[[הבי מטאל]].

גם נגני [[גיטרה בס]] עושים שימוש בדיסטורשן. את השימוש בדיסטורשן לגיטרה בס ביססו [[קליף ברטון]] מ[[מטאליקה]] ו[[למי קלימיסטר]] מ[[מוטורהד]], אף שהוא הופיע בהקלטה של מרטי רובינס מ-מ־[[1961]], וב-וב־[[Think for Yourself]] של [[הביטלס]] מהאלבום [[Rubber Soul]] ב-ב־[[1965]].