הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1936 – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←בחירות כלליות: תקלדה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 9:
<!--המתמודד הראשון-->
|שיעור ההצבעה=61%
<!-- מתמודד 1 -->
שורה 19:
|סגן1=[[ג'ון גארנר]]
|אלקטורים1='''523'''
|מדינות1=46
|מספר הקולות1='''27,747,636'''
|אחוזים1='''60.8%'''
שורה 33:
|סגן2=[[פרנק נוקס]]
|אלקטורים2=8
|מדינות2=2
|מספר הקולות2=16,679,543
|אחוזים2=36.5%
שורה 42:
|כיתוב מפה=חלוקת האלקטורים לפי מדינה
}}
'''הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1936''' היו מערכת הבחירות הנשיאותיות השלושים-ושמונה בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ב-3 בנובמבר, 1936. אלו היו הבחירות החד-צדדיות ביותר בהפרש קולות האלקטורים. ההפרש בין המועמדים במניין הקולות הכולל היה
הבחירות נערכו כש[[השפל הגדול]] נכנס לשנתו השמינית. [[נשיא ארצות הברית|הנשיא]] המכהן והמועמד ה[[המפלגה הדמוקרטית|דמוקרט]], [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]], עדיין ניסה להעביר את חוקי ה[[ניו דיל]] בקונגרס ובבית המשפט. אך החוקים שהוא כבר העביר ([[ביטוח לאומי]] ו[[דמי אבטלה]]) היו פופולריים מאוד בקרב הציבור האמריקני. יריבו הרפובליקני של רוזוולט היה המושל [[אלף לנדון]] מ[[קנזס]], מועמד מתון.
אף על פי שפרשנים חזו קרב צמוד, רוזוולט ניצח את הניצחון האלקטורלי הגדול ביותר מאז שהמפלגה הרפובליקנית קמה בעשור השישי של המאה ה-19,
==מועמדים==
===מועמדים דמוקרטים===
הנשיא רוזוולט פגש בבחירות המקדימות רק יריב אחד שלא היה מועמד מקומי: הנרי ברקינרידג', עורך דין מניו יורק שהתנגד לניו דיל,
1,100 הצירים של המפלגה הדמוקרטית התכנסו ב[[פילדלפיה]]
===מועמדים רפובליקניים===
הועידה הרפובליקנית הלאומית של 1936 התכנסה ב[[קליבלנד]], אוהיו, בין ה-9 וה-12 ביוני. למרות שהרבה מועמדים רצו את המועמדות הרפובליקנית, רק שניים, המושל [[אלף לנדון]] והסנאטור [[ויליאם בורה]], נחשבו למועמדים רציניים. עורך הדין [[ארל וורן]] מ[[קליפורניה]], מושל [[דרום דקוטה]] ויליאם גרין וסטפן דיי מ[[אוהיו]] זכו בפריימריז במדינות שלהם
[[קובץ:1936 Republican presidential primaries.JPG|שמאל|ממוזער|250px|תוצאות הפריימריז הרפובליקניים]]
לאחר שפרנק נוקס פרש כדי להיות המועמד לסגן הנשיא של לנדון,
▲למרות שהרבה מועמדים רצו את המועמדות הרפובליקנית, רק שניים, המושל [[אלף לנדון]] והסנאטור [[ויליאם בורה]], נחשבו למועמדים רציניים. עורך הדין [[ארל וורן]] מ[[קליפורניה]], מושל [[דרום דקוטה]] ויליאם גרין וסטפן דיי מ[[אוהיו]] זכו בפריימריז במדינות שלהם, בורה בן ה-70 ניצח ב[[ויסקונסין|וויסקונסין]], [[נברסקה]], [[פנסילבניה]], [[מערב וירג'יניה]] ו[[אורגון]] וגם קיבל כמות מכובדת של קולות ב[[אילינוי]] שהייתה שייכת ל[[פרנק נוקס]] ובדרום דקוטה. אך מנהיגי המפלגה תמכו כמעט פה אחד בלנדון, איש עסקים עשיר שהיה איש מרכז. לנדון זכה ב[[מסצ'וסטס]] וב[[ניו ג'רזי]] ושלט באסיפות הבחירה.
▲לאחר שפרנק נוקס פרש כדי להיות המועמד לסגן הנשיא של לנדון, פרשו גם וורן, גרין ודיי, התוצאה הייתה:
*אלפרד לנדון 984
*ויליאם בורה 19
===מועמדים
רבים, וגם בכירים במפלגה הדמוקרטית, ציפו ש[[יואי לונג]], הסנאטור הדמוקרט הצבעוני מלואיזיאנה, ירוץ במפלגה שלישית עם תכנית "חלוקת העושר" שלו כמצע. הסקרים בין 1934 ו-1935 טענו שלונג יכול היה לזכות לתמיכתם של בין שישה או שבעה מיליון אזרחים, בערך 15% מהקולות שהצביעו בבחירות הללו.
▲הנשיא רוזוולט פגש בבחירות המקדימות רק יריב אחד שלא היה מועמד מקומי: הנרי ברקינרידג', עורך דין שהתנגד לניו דיל מניו יורק. ברקינרידג' הפסיד הפסדים גדולים וכך הוכח שהניו דיל הוא פופולרי בקרב הדמוקרטים. מספר הקולות הגבוה ביותר שקיבל ברקינרידג' היה 15% במרילנד.
אולם לונג נרצח בספטמבר 1935. היסטוריונים טענו שלונג לא התכוון לרוץ בבחירות הללו. במקום, הוא תכנן יחד עם האב [[צ'ארלס קוגלין]], כומר קתולי ומנחה תכנית רדיו, להריץ אדם אחר בתור נציג מפלגה שלישית. הרעיון היה לפלג את הקולות השמאליים, וכך לאפשר לרפובליקנים לנצח. באמצעות הוכחת כוחו, יחכה לונג עוד ארבע שנים וירוץ מטעם הדמוקרטים ב-1940.
לפני מותו של לונג, המועמדים המובילים לתפקיד היו הסנאטור ויליאם בורה, בורטון ווילר (שהיה סגנו של [[רוברט לה פולט]] ב-1924) והמושל פלויד אולסון ממינסוטה. לאחר ההתנקשות בלונג, שני הסנאטורים איבדו את רצונם להתחרות, ואולסון סבל ממחלת הסרטן שמנעה ממנו להתמודד.
האב קוגלין, יחד עם הדוקטור פרנסיס טאונסנד, שהיה פעיל פוליטי מהשמאל שדרש את יצירת מערכת הפנסיה, והכומר ג'ראלד סמית', נאלצו לבחור בויליאם למקה, חבר קונגרס רפובליקני מדרום דקוטה, כמועמדה של "מפלגת האיחוד". ללמקה לא הייתה כריזמה ומעמד לאומי, והוא לא הצליח בבחירות, והשיג רק שני אחוזים מהקולות. המפלגה התפרקה כעבור שנה.
ויליאם דאדלי פאלאי, מנהיג [[הלגיון הכסוף של אמריקה]], ניסה להתמודד במסגרת המפלגה הנוצרית בוושינגטון, אולם השיג מעט פחות מ-2,000 קולות.
הבחירות זכורות בעיקר בגלל תחזית העיתון The Literary Digest. הסקר התבסס על עשרה מיליון שאלונים שנשלחו לקוראים פוטנציאליים, מהם חזרו כ-2.3 מיליון. העיתון, שחזה בהצלחה את מנצח הבחירות מאז 1916, הכריז ב-31 באוקטובר שלנדון יזכה בבחירות עם 370 אלקטורים: זאת בגלל שרוב מינוייו היו רפובליקנים. כל סקר אחר טען שרוזוולט ינצח, למרות שרובם טענו שישיג רק 360 אלקטורים. בנוסף, הדגימה של The Literary Digest לא הייתה אקראית, אלא הכילה בעיקר מתנדבים, כלומר, מיעוט שהתנגד לרוזוולט. הטעות בחיזוי פגעה באמינות המגזין והוא נסגר לאחר כמה חודשים.
באותה השנה, ג'ורג' גאלופ, מומחה פרסום שהחל בעריכת סקר מדעי, חזה שרוזוולט ינצח בבחירות בהתבסס על דגימה של 50,000 אנשים. התחזיות שלו הפכו את הסקרים לנושא מרכזי בבחירות שלאחר מכן, והסקר שלו נשאר אחד מהכלים החשובים במהלך מערכות הבחירות.
==מסע הבחירות==
▲1,100 הצירים של המפלגה הדמוקרטית התכנסו ב[[פילדלפיה]] והצביעו פה אחד לרוזוולט ול[[ג'ון גארנר]]. לבקשתו של רוזוולט, חוק שני השלישים, שנתן לדרום זכות וטו, בוטל.
[[File:Manchester Elm Street 1936 LOC fsa 8a02859.jpg|ממוזער|כרזת בחירות בניו המפשייר.]]
לנדון נתפס כמועמד לא אטקרטיבי,
לנדון כיבד והעריץ את רוזוולט, ואף קיבל את רוב העקרונות של תכנית הניו דיל. הוא טען שהתכנית עוינת לעסקים ושהיא מקדמת בזבוז וחוסר יעילות. לקראת סוף מסע הבחירות, האשים את רוזוולט בשחיתות- בהשגת כוח רב מדי כנגד החוקה, ובפגיעה בחירות הכלכלית.
▲==בחירות כלליות==
▲לנדון נתפס כמועמד לא אטקרטיבי, והמעיט בעריכת מסעות בחירות ברחבי המדינה. הוא התמקד בתקיפת הניו דיל ומדיניותו הכלכלית של רוזוולט, וכן ביקר את אופן ניהול ממשלו.
רוזוולט ניצח בקלות, וזכה ב-46 מדינות מתוך 48, כשהדמוקרטים משיגים הישגים נאים בבחירות לקונגרס. לאחר ש[[לינדון ג'ונסון]] זכה ב-61% מהקולות ב-1964, 60 האחוזים מהקולות שרוזוולט השיג הם האחוז השני בגובהו של קולות שהשיג מועמד אי פעם, מאז היבחרו של [[ג'יימס מונרו]] ללא מתחרים ב-1920. הוא השיג 98.5% מהאלקטורים, האחוז הגבוה ביותר במהלך העידן הדו-מפלגתי. רוזוולט זכה במספר האלקטורים הגדול ביותר עד אז, ורק [[רונלד רייגן]] עקף אותו ב-1984, כשניתן היה לזכות בעוד שבעה אלקטורים. גארנר זכה באחוז האלקטורים הגבוה ביותר לכל סגן נשיא. לנדון היה המועמד השני מהמפלגות הגדולות שזכה בפחות מעשרה אלקטורים, יחד עם [[ויליאם הווארד טאפט]] שהשיג שמונה בלבד ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1912|1912]]. אף מועמד מהמפלגות הגדולות לא השיג מספר אלקטורים נמוך כל כך מאז. המועמד שהגיע הכי קרוב לכך היה [[וולטר מונדייל]], יריבו של רייגן ב-1984, שהשיג שלושה עשר אלקטורים בלבד.
רוזוולט ניצח ב-2,634 מחוזות מתוך 3,095, ולנדון ניצח ב-461.
לנדון זכה רק במדינות [[מיין]] ובו[[ורמונט]]. מ-1856 עד 1960, תמיד הצביעה ורמונט לרפובליקנים, שיא בהיסטוריה האמריקנית שנשבר ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1964|1964]]. באותה תקופה, מיין הצביעה לרפובליקנים בכל מערכת בחירות חוץ מאחת, ב-1912. לאחר הבחירות, נתלה שלט בגבול בין ורמונט וניו המפשייר, בו היה כתוב "אתם עוזבים את ארצות הברית". חלק מיועציו של רוזוולט אף התבדחו וטענו שמכירת ורמונט מיין ל[[קנדה]] תכסה את חובותיה של ארצות הברית. נכון ל-2017, אפילו לאחר רבע מאה כמדינה דמוקרטית מסורתית, ורמונט תמכה ביותר מועמדים רפובליקנים לנשיאות מכל מדינה אחרת. מיין תמכה ברפובליקנים בין 1856 ל-1960, פרט ל-1912 בה תמכה ב[[וודרו וילסון]] (וגם אז, ברוב פשוט ולא מוחלט). בפנסילבניה, שהייתה מדינה רפובליקנית עד 1936, רוזוולט ניצח. הוא היה המועמד הדמוקרטי הראשון שזכה בה מאז [[ג'יימס ביוקנן]] המקומי.
▲===תוצאות===
{| class="wikitable" border="0" cellspacing="1" cellpadding="1"
|-
שורה 103 ⟵ 121:
| 8
|-
| ויליאם
| האיחוד
| צפון דקוטה
| |||