הפחד הגדול – הבדלי גרסאות

כבר ב-19 ביולי החלו התפרצויות אלימות. הן התלקחו בחמישה מוקדים עיקריים: האזור המיוער בין [[לה מאן]] ל[[אלנסון]] לא הרחק מפריז, בחלק הצרפתי של [[רוזנות אנו]] בצפון, ב[[אלזס]] וסביבותיה במזרח, חבל מקונֶה {{צר|Mâconnais}} שליד [[בורגון]], וב[[דופינה]]. משם התפשטו גם לעוד אזורים. בכל אתר ואתר, דיווחו בני הזמן, היו המתפרעים משוכנעים שהמלך נתן להם רשות לקום על האצולה ובעלי האדמות. למרות שהיסטריה ושמועות ליבו אותה, האלימות הייתה בדרך כלל מחושבת, מדוקדקת ומונהגת על ידי האיכרים העשירים יותר. למעשה, העיר דונלד מ. סאת'רלנד, הפורעים פנו להפוך הזרוע הכרעות של בתי-המשפט נגדם בעשורים האחרונים. סאת'רלנד הביא כדוגמא אופיינית את ההסתערות על טירה כפרית ב[[נורמנדיה]]. חוכר עשיר בשם לואי ז'יבו, שהיה חייב לסניור סכום גבוה של כסף, יזם אותה כששיגר את אריסיו ופועליו להפיץ את השמועה שהמלך אישר למרוד באצילים. אז התקבץ המון בן שלוש מאות איש שפשט על הטירה ושרף את ספרי האחוזה בהם פורטו התחייבויותיהם לאדון. הם פרצו את הגדרות החיות, הניחו לעדריהם לרעות על אדמות האדון ודגו באגמיו הפרטיים (הכל בניגוד לחוק הסניוריאלי). לבסוף אולץ האציל להגיש יין לז'יבו. איכרים עשירים ומשכילים עמדו מאחורי ההסתה והתססה של העניים והמרוששים במקומות רבים אחרים, וניסחו את התביעות הסחטניות שהאצילים, הכמרים ושאר בעלי הקרקע נדרשו למלא באיומי אלימות. בצפון ובמערב החוק קבע שכל נחלה שלא הייתה הוכחה לכך שאיננה חופשית היא בבעלות סניור כלשהו, והמתפרעים אילצו את אדוניהם באיומים לחתום על ויתורים לגבי זכויותיהם. בדרום ובמזרח החוק היה הפוך וחובת ההוכחה הייתה על הסניורים; באזורים אלה שרפו המתקוממים את הספרים והמסמכים, פעולה שחזרה על עצמה במאות אתרים. במקומות רבים הותקפו גם תחנות מכס וסוחרי דגן. סמלי הסניוריאליזם הושחתו ובוזו: שבשבות נעקרו, שובכי יונים נבזזו ועוד פריטים שלאדונים היו עליהם זכיונות בלעדיים הופקעו או הושמדו, וסוכני האחוזות הושפלו ונכפו בכח להגיש מזון ומשקה לאיכרים. מרתפי היין בכל רחבי צרפת נפרצו ותכולתם נלגמה בו במקום. האלימות לא הייתה חד-צדדית: לעתים הצליחו האדונים לעמוד איתן, תפסו ושפטו את האיכרים. חלקם הוצאו להורג בתלייה או בשבירה על הגלגל.{{הערה|סאת'רלנד, עמ' 66-68.}}