תוכנית גלווסטון – הבדלי גרסאות

'''תוכנית גלווסטון''' (הידועה גם כ'''תנועת גלווסטון'''), הייתה תוכנית [[סיוע הומניטרי|סיוע]] ל[[מהגרים]] שהופעלה על ידי מהגרים [[יהודים]] בין [[1907]] ל-[[1914]] ב[[מערב]] [[ארצות הברית]].

המניע העיקרי להקמתה של [[טריטוריאליזם יהודי|יט"א]] היה "מתוך מצוקתו של היהודי הנרדף ומתוך יאוש עמוק של ציבור אשר לא ראה עוד כל עתיד בארץ הולדתו"{{הערה|שם=:3}}. פוגרום קישינב הביא את [[בנימין זאב הרצל|תאודור הרצל]] להכרה כי יש הכרח למציאת פתרון התיישבותי מיידי למצוקתם של יהודי אירופה. בקיץ 1903 הניח הרצל על שולחן [[הקונגרס הציוני העולמי השישי|הקונגרס הציוני השישי]] את [[תוכנית אוגנדה]]. הסערה שפרצה בעקבות זאת פיצלה את הקונגרס לשני מחנות – מתנגנים ומצדדים. מותו הפתאומי של הרצל שנה לאחר מכן הותיר מבוכה בקונגרס הציוני השביעי שהתקיים ב[[בזל]] ב-1905; אז הוחלט כי ארץ ישראל היא הפתרון האולטימטיבי למימוש הרעיון הציוני.

החלטה זו גררה פרישה של קבוצה קטנה בהנהגת [[ישראל זנגוויל]], אשר הכריזה על ייסוד ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית היא [[טריטוריאליזם יהודי|יט"א]] (Jewish Territorialism Organization - ITO). יט"א ביקשה לתת מענה למצוקה הקיומית של היהודי הנרדף ומתוך חוסר היכולת לראות כל תוחלת במקום מושבו במזרח אירופה. משך תקופה ארוכה אזרחים רבים היו פונים לנשיא התנועה זנגוויל ומתארים קושי קיומי. רשמים אלה ניטעו בליבו של האחרון אשר גדל בגטו לונדון והיה בנם של מהגרים עניים ממזרח אירופה. בנוסף לתיאורים אלה, פוגרום קישינב סימן תחילת גל של פוגרומים ויהודים חשו שחייהם במזרח אירופה נעשו כעת מסוכנים יותר. זנגוויל אף חשש מסגירת שערי ההגירה והאיץ את חיפושו אחר פתרון טריטוריאלי הולם ליהודים "שיכולים או שאינם רוצים להישאר בארצות מגוריהם"{{הערה|שם=:3}}.

ישראל זנגוויל היה האיש שעמד מאחורי יסודה של יט"א ולאורך כל פעילותה. הוא נולד בלונדון בשנת 1864 למהגרים יהודים ממזרח אירופה, גדל ברובע המהגרים היהודיים, והתחנך בבי"ס יהודי. הוא הרחיב את השכלתו היהודית והעמיק בה, ובנה עצמו כסופר, עיתונאי [[הומוריסטן|והומוריסטן]]. המחזה 'ילדי הגטו" אשר הוציא לאור בצעירותו הפכו לאישיות ספרותית הן באנגליה והן בארצות הברית. הגם שכתב באנגלית והיה פטריוט אנגלי והגם שנשא אשה לא יהודיה, עולמו הפנימי היה יהודי, גם אם בחלקו, דבר שניכר בספרותו. אמנם, זנגוויל היה רחוק מעשית מהמסורת היהודית, דבר שהשפיע על הבנתו את בעיית היהודים לה נדרש, ואת יחסו לציונות{{הערה|שם=:5|{{צ-מאמר|מחבר=מירה קצבורג-יונגמן|שם=זנגוויל מול פינסקר והרצל: גישות שונות ל"בעיית היהודים"|כתב עת=הקונגרס העולמי למדעי היהדות|כרך=ב2|סדרה=11|עמ=171-173|שנת הוצאה=תשנ"ד}}}}.

לבחירת עיר הנמל המתאימה בארצות הברית קדם תהליך בו הוצעו כמה ערים. מבין הערים שנבחנו כחלופות היו [[צ'ארלסטון (קרוליינה הדרומית)|צ'ארלסטון]] בדרום קרולינה, [[ניו אורלינס]] בלואיזיאנה וגלווסטון ב[[טקסס]]. צ'ארלסטון ביכרה מהגרים [[אנגלו-סקסים|אנגלוסקסים]] על פני אחרים, ועל ניו אורלינס איימה מגפת [[קדחת צהובה]]. מהיתרונות של גלווסטון ניתן היה למנות את גודלה הקטן - על אף שהייתה מהערים הגדולות בטקסס דאז - שעשוי היה לעודד אך מעט יהודים להשתקע בה, ולחלופין למצוא דרכם בפנים הארץ, מערבה [[מיסיסיפי (נהר)|למיסיסיפי]]. כמו כן, מיקומה אפשר גישה מהירה להזדמנויות הכלכליות הצומחות במערב אמריקה, באמצעות רשת קווי רכבת ישירים למגוון יעדים. בנוסף, גלווסטון הייתה יעד של חברת הספנות הגרמנית נורד-דוייטשר לויידלויד, אשר הפעילה קו ישיר אליה מעיר הנמל הגרמנית ברמן, נקודת מוצא אירופאית עיקרית לעבר ארצות הברית, ומיקומה של אחת [[לשכות המודיעין של יק"א בתחום המושב|מלשכות המודיעין]]{{הערה|שם=:6|{{קישור כללי|הכותב=Melissa D.,Klapper|כתובת=http://www.teachinghistory.org/history-content/beyond-the-textbook/25059|כותרת=20th-century Jewish Immigration|אתר=www.teachinghistory.org|תאריך=|תאריך_וידוא=2016-10-10}}}}. בנוסף סייעה לבחירת עיר זו היא עובדת קיומה בעת ההיא של קהילה יהודית בהנהגתו של הרב הנרי כהן.{{הערה|שם=:7|{{צ-מאמר|מחבר=Ronald Axelrod|שם=Rabbi Henry Cohen and the Galveston Immigration Movement, 1907-1914|כתב עת=East Texas Historical Journal|כרך=1|סדרה=15|עמ=25-32|שנת הוצאה=1977}}}}.

שלש לשכות מודיעין נוסדו על מנת ליישם את התוכנית: ב[[קייב]] שבקיסרות הרוסית – הייתה אמונה על מיון וגיוס המהגרים; בעיר [[ברמן]], גרמניה – נמל היציאה לגלווסטון, הופעלה על ידי ארגון "העזרה"; והשלישית – בנמל גלווסטון, שילחה את המהגרים ליעדם הסופי. תפקידם של שיף וזנגוויל היה לפקח על הנעשה ממקום מושבם בניו יורק ובלונדון. מספר כללים נקבעו להגירה על ידי ונאכפו על ידי הלשכה בקייב: הגבלת גיל המהגר ל-40 שנה והדרישה שיהיה פועל חזק; ההבנה כי שמירת השבת במציאות של ארצות הברית היא קשה עד בלתי אפשרית; אם היה נשוי, על משפחתו היה להיות חזקה ובריאה, ותואמת את חוקי ההגירה של ארצות הברית; נשים לא נשואות וילדים מתחת לגיל שש עשרה שלא היו מלווים על ידי הורה או קרוב משפחה נשוי, לא יכלו להגר; על נשים נשואות שרצו להגר בגפן היה להוכיח שבעליהן כבר התיישבו בארצות הברית והם חיים שם; ובסופו של דבר על המהגר היה לשלם מכיסו את הנסיעה מברמן לגלווסטון{{הערה|שם=:3}}{{הערה|שם=:4}}.

הרב הנרי כהן (1863–1952) השפיע על ההיסטוריה באמצעות מעשיו, ומאידך ההיסטוריה היא זו שהגדירה את תפקידו בתוכו פעל. הרב הנרי כהן היה שותף מלא לתוכנית גלווסטון ובעל תפקיד מכריע בה, בהיותו "הכוח הרוחני והמנהיג מאחורי ביצוע התוכנית". כפי שצוין לעיל, הנהגתו ועצם קיומה של הקהילה בעיר, היוו אחת מהסיבות לבחירת עיר זו כקולטת ההגירה למערב. הרב כהן הוערך מאד כמנהיג רוחני, למדן, מתורגמן וסופר. הוא אף תואר על ידי נשיא ארצות הברית [[וודרו וילסון|וילסון]] כ"תושב הראשון במעלה של טקסס", ובשנת [[1930]] היה הרב היחיד ברשימת [[המנהיגים הרוחניים הגדולים של אמריקה]].

הרב כהן נולד בשנת [[1863]] ב[[אנגליה]], ובא להנהיג את [[קהילה יהודית|קהילת]] "בני ישראל" בגלווסטון בשנת [[1888]], לאחר ששימש בתפקידים דומים בקהילות אחרות. באותה עת הקהילה הייתה קטנה והוא נותר בה על אף הצעות מפתות ממקומות נחשבים יותר, מה שמצביע, יחד עם סימנים נוספים, על מידת מחויבותו לקהילה זו. החל מהגל הראשון של המהגרים שנחתו לחופי הנמל, היה הרב כהן זה שקיבל פעם אחר פעם את פניהם, וכך עשה למשך שבע שנים. הוא וצוותו עמדו שם מהגעת הנוסע הראשון ועד שאחרון הנוסעים נסע ליעדו בפנים היבשת. פעמים אף עלה לסיפון הספינה לשוחח עמם על מנת לתת להם הרגשה טובה בארצם החדשה. נקודת העצירה הראשונה של הנוסעים הייתה מטה התנועה. כאן יכלו לפוג קמעה לאחר המסע המפרך, שארך משמעותית יותר מהמסע לניו יורק, וכן ליהנות ממקלחת מרעננת וארוחה נדיבה. כאן גם קיבלו, כל אחד בשפתו, מידע שנסך בהם מעט ביטחון וסדר בנוגע ליעד מגוריהם. לאחר מכן נשאלו בנוגע לתעסוקה והיעד העדיפים עליהם, מה שעזר לשדך להם את היעד המתאים על פי צרכיו. לאחר שנבחר היעד נרכש כרטיס רכבת, אליה עלה הנוסע, לא לפני שסעד את ליבו לקראת המסע הלילי{{הערה|שם=:7}}.

מרבית הקהילות הקולטות הראו נכונות מצדן לסייע בקליטת המהגרים, ואף שיתפו פעולה עם לשכת המודיעין בהצפתן את הצורך בידיים עובדות ללשכה. אמנם, ישנן עדויות כי סוחרים החלו לדאוג מתחרות בקרב המהגרים, ומספר גדל של מהגרים יהודים מפולין שסירב לעבוד בשבת הפחית את ההתלהבות של קהילות יהודיות מהמהגרים. מספר קהילות אכן סירב לקבל מהגרים נוספים. נציג קהילת קלבורן, טקסס, לדוגמה, התלונן על מציאות של סחטנות ומציאת פגמים על ידי המהגרים, וכן סירוב לציית לתנאי העבודה שלשמה באו{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Jane Manaster|כתובת=https://tshaonline.org/handbook/online/articles|כותרת=Texas State Historical Association, Handbook of Texas|אתר=tshaonline.org|תאריך_וידוא=2016-10-10}}}}. ככלל, טבעם של המהגרים לגלווסטון היה חלוצי יותר מזה של אחיהם שנחתו בניו יורק. המהגר לכאן לא ציפה למצוא את הנוחות של קהילה תומכת. בחינת המקרה של הקהילה הקולטת ב[[קנזס סיטי]] מראה כי תוך זמן קצר המשכורות של המהגרים השתוו לאלה של המקומיים, וארגוני סיוע לא הזדקקו לעשות את מלאכתם אלא עבור אחוז נמוך בלבד מקרב המהגרים{{הערה|שם=:7}}.

הנתונים שלהלן מתבססים ברובם על המידע שנאסף מלשכות המודיעין של יט"א וממחלקת יט"א [[הארכיון הציוני המרכזי|בארכיון הציוני]] בישראל, וכן ממידע נוסף של הדמוגרף [[יעקב לשצ'ינסקי]]. כל אלה מציגים תמונה מהימנה על ההגירה לגלווסטון בשנים 1907–1914, ומצביעים על מספר של מעט למעלה מ-7,000 מהגרים יהודים. יחס גברים – נשים מבין המהגרים היה 77% גברים ו-23% נשים בממוצע. יחס זה מורה על מספר מועט של משפחות מקרב המהגרים, זאת לעומת ההגירות המקבילות בזמן לארץ ישראל [[אליס איילנד|ולאליס איילנד]], שהיו מאופיינות כהגירות של משפחות.

מספר המהגרים אל ארץ ישראל באותה תקופה היה פי שלוש במספרו לעומת ההגירה לגלווסטון. פילוח גילאי של המהגרים מצביע על כך שהמהגר הממוצע הוא אדם צעיר בשיא יכולתו הפיזית. בהיבט של משלוח יד – למעלה משמונים אחוזים מקרב המהגרים הזכרים היו בעלי מלאכה. מרביתם: סנדלרים, חייטים, נגרים ומסגרים.  בקרב הנשים התמונה שונה: מחציתן היו ללא תעסוקה, והגיעו לארצות הברית עם בן זוגן. כ-40% מהן תופרות, והיתר עסקו במלאכות שונות{{הערה|שם=:4}}.

תוכנית גלווסטון לא הצליחה לענות לציפיות של הוגיה ולהסיט את ההגירה לארצות הברית לפנים הארץ, בהבאת מספר רב יותר של מהגרים לרחבי ארצות הברית. בכך נכשלה. ועל אף שתוכנית גלווסטון לא משכה מספרים גדולים מאד של מהגרים בזמן פעולתה, בהשפעתה מהגרים יהודים התיישבו בכל רחבי ארצות הברית, מנסים את מזלם מכל הבא ליד, החל מעסקים קטנים בדרום ועד להתיישבות חקלאית במערב התיכון. תוכנית זו מצביעה על כך שהחוויה של ההגירה היהודית הייתה מגוונת יותר מכפי שהיא נתפשת לרוב, וכללה חיים בעיירות קטנות לצד [[לואר איסט סייד|הלואר איסט סייד]] של ניו יורק{{הערה|שם=:6}}.

חשוב מכך, יש להתייחס להגירה לגלווסטון כחלק מגל ההגירה היהודית שהחל ב-1870 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. בתום תקופה זו מפת ההתיישבות היהודית בעולם השתנתה דרמטית – קהילות חדשות קמו במקומות בהם לא היו יהודים כלל קודם לכן תחת מרכזי יהדות אחרים שנחלשו במספר ובחשיבות. המרכזים החשובים ביותר שנוצרו – ואשר נושאים כתר זה עד היום – הם אלה באמריקה ובישראל. עניין נוסף המייחד את ההגירה היהודית על פני ההגירות המקבילות – היהודים נדדו לבלתי חזור ליישוב ממנו יצאו, בשונה מהמהגרים הלא יהודים שתכננו לחזור לכור מחצבתם לאחר שצברו הון{{הערה|שם=:4}}.