טיסה 1812 של סיביריה איירליינס – הבדלי גרסאות

מגדל הפיקוח ברוסיה דיווח על איבוד פתאומי של התקשורת עם המטוס. טייס מטוס ארמני ששהה באזור דיווח על הבזק שנצפה. חקירה מאוחרת יותר גילתה שהמטוס הופל בידי [[טיל קרקע-אוויר]] [[SA-5]] תועה. ההערכה היא שהוא נורה בעת תרגיל של צבא [[אוקראינה]]. תזמון התרגיל והטיסה דווח כמתאים ונמצאו גם שרידים של ראש קרב של טיל בין הריסות המטוס. דווח שמילותיו האחרונות של קברניט המטוס, יורי גארוב, היו "איפה נפגענו". ממשלת אוקראינה הסכימה לשלם פיצויים ונחתם הסכם בעניין עם ישראל, אך האוקראינים הכריזו על הפיצויים כ"אקט הומניטרי" וסירבו לקבל אחריות חוקית מלאה לאסון. ההערכה הייתה שכל משפחה תקבל כמה מאות אלפי דולרים{{הערה|{{ynet|דיאנה בחור-ניר וחנן גרינברג|אסון המטוס הרוסי: הושג הסכם פיצויים עם אוקראינה|2816819|13 בנובמבר 2003|}}}}. כדי לזרז את החתימה על ההסכם הפעילה ישראל את השפעתה אצל הממשל בארצות הברית.

חלק מקרובי המשפחה של הנספים סירבו לקבל את ההסדר ותבעו את ממשלת אוקראינה בבית משפט ב[[קייב]]. בעת הדיון המשפטי הצהירו האוקראינים כי אין הוכחות שטיל אוקראיני אכן היה הסיבה לנפילת המטוס, על אף שכבר שבוע אחר ההתרסקות קיבל עליו שר ההגנה האוקראיני אחריות{{הערה|{{ynet|[[Associated Press|איי. פי.]]|אוקראינה מודה: טיל פגע במטוס|1193028|13 באוקטובר 2001|}}}} והתפטר.

לאחר האסון הועלתה ביקורת לפיה התקשורת הישראלית סיקרה אותו שלא כראוי ושלא בהתאם לחומרתו. כשעה לאחר הדיווחים הראשונים על התרסקות המטוס, דווח על [[פיגוע ירי]] ב[[עפולה]] וערוצי ה[[טלוויזיה]] עברו לעסוק בענייני המקום. הטענה הייתה שהתייחסות ממעיטה זו נבעה מהיותם של הקורבנות ברובם המכריע עולים שזה מקרוב באו מרוסיה, ולא ישראלים ותיקים. במיוחד צרם המשך קיומו של "מצעד האהבה" ב[[תל אביב]] לאחר היוודע האסון{{הערה|{{ynet|אבישי בן חיים|"מצעד האהבה ביום התרסקות המטוס - חגיגה על הדם"|1178988|7 באוקטובר 2001|}}}}. מכיוון אחר עוררה סערה החלטתו של הרב הצבאי הראשי, הרב [[ישראל וייס]], שלא לאפשר למשלחת חיפושים לצאת ב[[שבת]], מאחר שאין פעילותה, זיהוי וטיפול בגופות, בגדר [[פיקוח נפש]].

שבוע לאחר האסון, עם הבאת הגופות ותום חג [[סוכות]], שאין בו מנהגי [[אבלות (יהדות)|אבל]], הוכרז [[יום אבל לאומי]] ודגלי הלאום הורדו לחצי התורן. בבתי הספר התקיימו שיעורים מיוחדים בנושא{{הערה|{{ynet|[[אבישי בן חיים]] ו[[לינוי בר גפן]]|היום: אבל לאומי להרוגי אסון המטוס|1188568|11 באוקטובר 2001|}}}}. [[הכנסת]] קיימה ישיבת אבל מיוחדת{{הערה|{{nrg|אריה בנדר, אור הלר ויהודה|זוכרים את כולם|197/411|12 באוקטובר 2001||archive|}}}}. מספר [[פובליציסטיקה|פובליציסטים]] המשיכו להעביר ביקורת על הממסד וסברו שעדיין מדובר במעט מדי ומאוחר מדי{{הערה|{{nrg|אברהם תירוש|יומן מעריב|197/397|12 באוקטובר 2001||archive|}}}}. יעל פז מלמד כתבה ב"[[מעריב]]" על "המוות הלא הרואי", מוות כתוצאה מתאונה ולא מפעולת איבה, שפוליטיקאים אינם מבזבזים עליו את מילותיהם{{הערה|{{nrg|יעל פז-מלמד|מוות נטול רייטינג|196/848|11 באוקטובר 2001||archive|}}}}.

בטקס זיכרון במלאת שלושים יום לאסון השתתפו ראשי המדינה{{הערה|{{ynet|אפרת וייס|קצב למשפחות ההרוגים באסון המטוס: "כולנו בני העם היהודי"|1279668|5 בנובמבר 2001|}}}}. בטקס במלאת שנה לאסון הונחה [[אבן פינה]] לאנדרטה לזכר הנספים ב[[יער בן שמן]]. שר החוץ [[שמעון פרס]] הכריז כי "האסון הזה הוא של כולנו"{{הערה|{{ynet|[[אטילה שומפלבי]]|עצרת: שנה לקורבנות האסון בים השחור|2156153|3 באוקטובר 2002|}}}}.