בית אשל – הבדלי גרסאות

היישוב הוקם כאחד מ[[שלושת המצפים]] שהוקמו בנגב בשנת [[1943]]. תפקידיהם היו לבחון את התכנות קיום [[חקלאות]] בנגב ולבחון את אופן המחיה באזור. היישוב עלה לקרקע באוגוסט 1943 -2 ק"מ מזרחית לבאר שבע. המייסדים היו קבוצה של עליית הנוער יוצאי אוסטריה שהתחנכו ב[[כפר ויתקין]] ועברו הכשרה ב[[שימרון]]. בניגוד לקיבוצים [[רביבים]] ו[[גבולות]], תושבי בית אשל שאפו להקים במקום [[מושב עובדים]]. היישוב התבסס על ענפי ה[[פלחה]], לול, גן ירק קטן וענפי מלאכה שונים, עיבוד צמר כבשים, פחחיה ועוד. מעת העלייה לקרקע סבל היישוב ממצוקת מים קשה. אף שנקדחה באר לעומק של יותר מ-70 מטר, כדי שלא להיות תלויים באספקת מים במכליות, איכות המים הייתה ירודה. תוכנן להעביר מים בשלוחה המזרחית של צינור המים מקיבוץ [[ניר-עם]], אך בגלל קשיי המעבר בבאר שבע הערבית הצינור לא הגיע עד בית אשל ונבטיםו[[נבטים (מושב)|נבטים]]. כתחליף לצורכי החקלאות נחפרה באר בנבטים הישנה שבנויה לפי עקרון בארות קנה המצויות במדבריות ברחבי העולם. בנית הבאר הופסקה עם תחילת המלחמה בנובמבר 1947. בשנת 1945 נבנה ליישוב מחנה קבע מוקף חומה, אשר יועד למגורי 25 איש, וכלל מטבח וחדר אוכל, שלושה חדרי מגורים, נשקיה קטנה ובית ביטחון בן שתי קומות ובו אף שני חדרי שינה. את הבניה ביצעה חברת [[סולל בונה]] על פי התכנון של האדריכל [[יעקב מטריקין]]. במסגרת ניסיונות החקלאות נבנה סכר אדמה בוואדי שגיב במקום בו מתחברים שלשה יובלים ובמקום ננטעו מטעי פרי שהתבססו בעיקר על סכירת מי שטפונות - חקלאות לימנים (ערוגות). המטע הצליח אך נחרב כולו במלחמה.

בחודש מאי [[1948]] במהלך הפלישה המצרית וקרבות [[מלחמת העצמאות]], היישוב בית אשל היה מנותק, נתון במצור ממושך ושרוי תחת הפגזה בלתי פוסקת מצד [[חיל המשלוח המצרי (1948)|חיל המשלוח המצרי]]. מיד לאחר הפלישה המצרית התמקם כח מרגמות ותותחים מצרי בקרבת היישוב ופתח בהרעשה עזה בה נהרג מפקד המקום משה אלברט מקיבוץ עין חרוד. חברי היישוב יחד עם אנשי הפלמ"ח ותגבורת מתנועת המושבים התחפרו עמוק באדמה וספגו במשך 5 חודשים הפגזות כבדות ביותר. לאחר שהבינו שבית הביטחון הדו קומתי מהווה נקודת מכוון לתותחים המצריים, פוצצו אותו חברי המקום. אספקה הובלה במטוסים גדולים למינחת שהוכשר לכך ביישוב נבטים ומשם בלילה על הגב הובלה לבית אשל. אספקת המים הייתה מהבאר שבמקום באמצעות משאבה. היישוב החזיק מעמד עד כיבוש באר שבע על ידי צה"ל. באוקטובר 1948, נכבשה [[באר שבע]], וגוש נבטים בית אשל חובר שוב למדינת ישראל. לאחר תום הקרבות, ולאחר שהובהר להם שאין בתוכנית להשלים את קו המים המזרחי, ולפיכך אין אפשרות לפיתוח חקלאי, ובכוונת המוסדות לרכז את המאמץ ההתיישבותי ממערב לבאר שבע, החליטו החברים לעבור ל[[עמק יזרעאל]] והניחו את היסוד למושב העובדים [[היוגב]].