|
|
|
==מעמדם החוקי של היהודים==
ב{{ה[[החוקה האמריקנית|חוקה האמריקנית}}]] אין התייחסות ל[[קבוצה אתנית|קבוצות אתניות]] או דתיות (מלבד [[אמריקאים אפריקאים|השחורים]]), היות שהיא עוסקת ביחידים ולא בקבוצות. הדבר בא לידי ביטוי ב[[מפקד אוכלוסין|מפקדי האוכלוסין]] האמריקניים, שבהם אין קטגוריית [[דת]]. גם בתחום העיסוק קיים שוויון בין-דתי ובין-אתני: כל אדם יכול לעסוק בכל עיסוק מותר ולכהן בכל משרה רשמית ללא מגבלות דת או מוצא אתני. החוקה האמריקנית הבטיחה ערבויות ל[[חופש הדת]], ל[[חופש הדיבור]], ל[[חופש העיתונות]], להתאגדות ולחירויות נוספות. סעיפים אלה המבטיחים "חירות וצדק לכול", בנוסף לסעיפים המבטלים מבחנים דתיים למשרות ציבוריות, וחוקים בנושא חופש הדת, היו מוקד משיכה ליהודים רבים להגר לארצות הברית, והיוו מקור השראה בעבור אלה שכבר ישבו בה. מכאן נובע שיהודים מבחינה חוקית שווים לאוכלוסייה הנוצרית בארצות הברית, ואין ולא היה בעבר כל בסיס חוקתי להפלותם לרעה.
==הרקע לחתימת הצו==
==גרנט והיהודים==
התקרית לא גרמה נזק רב למערכת היחסים של גרנט עם הקהילה היהודית האמריקנית. הוא זכה ב{{ה[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1868|בחירות לנשיאות ארצות הברית 1868}}]] וקיבל את רוב קולות היהודים.
ההיסטוריון ג'ונתן סרנה כותב בספרו "כאשר הגנרל גרנט גירש את היהודים" (2012) שגרנט כנשיא הפך לאחד מגדולי הידידים של היהודים בהיסטוריה האמריקנית. כנשיא הוא מינה יהודים רבים למשרות ממשלתיות, יותר מכל נשיא קודם. הוא גינה את מעשי הזוועה שבוצעו נגד יהודים באירופה, והדגיש את זכויות אדם כנושא מרכזי בארצות הברית.
|
