ויליאם שרמן – הבדלי גרסאות

שרמן מונה למפקד בכיר בדרגת [[קולונל]], והשתתף בקרב הראשון של המלחמה, [[קרב בול ראן הראשון|קרב בול-ראן]] (21 ביולי 1861). שרמן מילא את תפקידו בהצטיינות, אבל בעקבות תבוסת הצפון בקרב הוא פנה לנשיא [[אברהם לינקולן]], וביקש להשתחרר מתפקיד פיקודי בכיר. לינקולן סירב, קידם אותו לדרגת [[בריגדיר גנרל|בריגדיר ג'נרל]] ומינה אותו למפקד יחידה שהוצבה במדינת [[קנטאקי]]. במהלך שירותו בקנטאקי הוא עבר משבר נפשי קשה, ונשלח לתקופת החלמה קצרה באוהיו. שישה חודשים אחרי חזרתו הוא השתתף ב[[הקרב על שילה|קרב שילה]] (6 - 7 באפריל [[1862]]) כסגנו של הגנרל [[יוליסס גרנט]], בדרגת [[מייג'ור גנרל]]{{הערה|1=[[ג'ון קיגן]], "'''מסכת הפיקוד: מהותה של מנהיגות צבאית'''". מאנגלית מרדכי ברקאי. תל אביב: דביר, תשנ"ג [[1993]], עמוד 167.}}. במהלך הקרב - שנערך בדרום-מערב מדינת [[טנסי]] - שרמן נפצע פעמיים, ונאלץ להחליף ארבעה סוסים, לאחר שנורו.

שרמן נעשה מקורב מאוד לגנרל גרנט, וזמן קצר לאחר [[הקרב על שילה]] הוא שיכנע אותו לא להתפטר - למרות שגרנט היה מסוכסך עם מפקדו, גנרל [[הנרי האלק]], וסבל מתדמית של שיכור. גרנט ושרמן המשיכו לשתף פעולה ולנצח בקרבות, ובשנת [[1864]] הנשיא לינקולן מינה את גרנט למפקד צבא הצפון, ושרמן מונה למפקד החזית המערבית (התפקיד הקודם של גרנט). שרמן הצליח לכבוש את העיר [[אטלנטה]] שבמדינת [[ג'ורג'יה]] בקיץ 1864{{הערה|1=[[עפר שלח]], "'''האומץ לנצח'''", תל אביב: [[ידיעות ספרים]], [[2015]], עמוד 140.}}, ובסוף השנה כבש את עיר הנמל [[סוואנה]]. במהלך המערכה הזאת, שזכתה לכינוי "[[הצעדה אל הים]]" (The March to the Sea), שרמן ניהל מדיניות של "[[אדמה חרוכה]]", במטרה למנוע מהדרום אפשרות לשיקום צבאי. הוא הורה להשמיד לחלוטין תשתיות אזרחיות וציוד אזרחי, כדי שלא ישמשו את הצבא הדרומי. המדיניות האלימה הזאת הפכה אותו לאישיות שנויה במחלוקת ושנואה על ידי תושבי הדרום, עד היום. לעומתם, העבדים השחורים ששיחרר מאחוזות הדרום העריצו אותו כגיבור, בין היתר בגלל פקודתו הידועה: "[[40 אקרים ופרד]]". ניצחונותיו של שרמן קירבו את סוף המלחמה, והפכו אותו לאחד הקצינים החשובים ביותר שלחמו בה.