|
'''ויקאר''' ([[לטינית]], '''vicarius''') הוא התואר ה[[כנסייה|כנסייתי]] שניתן לכל מי שמשמש כממלא מקום או שליחו של ממונה או עליון ממנו. התואר מיוחס בדרך כלל ב[[נצרות קתולית|נצרות הקתולית]] לנציג מקומי של הקיסר כמו [[ארכידוכס]], העשוי לקבל את התואר.
ב[[החוק הקנוני{{ה|חוק הקנוני]] של הנצרות הקתולית}}{{אנ|Canon law of the Catholic Church}}, ויקאר הוא הנציג המקומי של כל איש [[דת]]. בתקופה ה[[האימפריה הרומאית|רומית]] שימש המונח לתיאור פקידים תחת פיקוח הפרפקטים הפראיטוריאנים. בתקופה המוקדמת של הנצרות, היו ל[[בישוף|בישופים]] ויקארים בדמות הארכי-דיאקונים, הארכי-כמרים ואפילו הכמרים המקומיים, ששימשו "מרפאי נשמות" במקום בעל הסמכות הרמה יותר.
ה[[אפיפיור]] משתמש בתואר "[[ויקריוס כריסטי"]]{{אנ|Vicar of Christ}} במשמעות "ממלא מקומו של [[ישו]]". האפיפיורות השתמשה במונח בפעם הראשונה ב[[המאה ה-8|מאה השמינית]]. קודם לכן, נעשה שימוש בתואר "ממלא מקומו של [[פטרוס הקדוש]] או "ממלא מקום ראש ה[[שנים-עשר השליחים|שליחים]]" (vicarius principis apostolorum). כמה [[לגטים אפיפיוריים]]{{אנ|Papal legate}} כובדו אף הם בתואר "ממלא מקום כס השליחים".
ב[[השיתוף האנגליקני|שיתוף האנגליקני]], ויקאר הוא תואר רגיל הניתן לכוהני קהילה מסוימים. אנשי הכמורה האנגליקניים בקהילות מתחלקים ל[[רקטור|רקטורים]]ים, ויקארים ו"קוראטים קבועים," בהתאם לתשלום שהם זכאים לקבל: רקטור מקבל מעשר גדול (מגידול חיטה, שחת ועץ) ומעשר קטן משאר התוצרת המקומית, ואילו הויקאר רק את המעשר הקטן. הקוראט הנצחי אינו מקבל הכנסת מעשר ומשכורתו משולמת על ידי ה[[דיוקסיה]], אך הכנסתו קבועה ממש כמו של המכהנים במשרות האחרות. חוק פרלמנטרי משנת [[1868]] התיר גם לקוראטים קבועים לכנות עצמם ויקארים, ובהמשך הטשטשו עוד יותר ההבדלים בין ממלאי המשרות השונים.
ב[[הכנסייה האפיסקופלית (ארצות הברית)|כנסייה האפיסקופלית]] ב[[ארצות הברית]], ויקאר הוא כוהן האחראי על [[מיסיון]], כלומר, קהילה הנתמכת על–ידי דיוקסיה, בניגוד לקהילה החיה על הכנסותיה היא, שבראשה עומד רקטור.
| 