נצרות פרוטסטנטית – הבדלי גרסאות

ההדגשה על הישועה באמצעות החסד, המגע הישיר עם ישו עצמו וסמכות הכתבים לבדם כולם היוו הצדקה לאחד מהעקרונות המארגנים המרכזיים של הפרוטסטנטיות – שלילת ההבחנה בין הכמרים שנסמכו להמון המאמינים והקביעה כי לפחות ברמה האידאלית, כל נוצרי היה יכול וראוי להיות שווה לכל היתר ומעין איש דת לעצמו. ללא מסורת ותקדימים מחייבים ועם ההצהרה שניתן היה לפרש את המקרא מתוכו, לא היה צורך במבנה כנסייתי מוסדר שיספק ביאור מוסמך לכתבים; מאחר שהצידוק בפני האל נקנה בזכות החסד ומעשים טובים לא הועילו בעדו, אורח החיים של הנזירים ואנשי הכמורה היה חסר תועלת ומיותר; ובברית החדשה, כפי שציינו הרפורמטורים, היו יחסים חופשיים בין ישו לשליחיו ותלמידיו ולא הוזכרו נדרים, מסדרים והיררכיה. לבסוף, לותר, קלווין והאחרים לא הכירו ב[[טרנסובסטנציאציה]] ובכך שהלחם והיין ב[[סעודת האדון]] הופכים באמת לבשרו ודמו של ישו, והשתתפות הכומר בטקס מרכזי כל כך המגלם את הקרבן הפכה לסמלית יותר מאשר לחיונית. בהשראת ציטוטים מן הברית החדשה כמו {{ציטוטון|הִנְּכֶם זֶרַע נִבְחָר מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ וְעַם סְגֻלָּה לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹת הַקּוֹרֵא אֶתְכֶם}} ([[איגרת פטרוס הראשונה|הראשונה לפטרוס]], ב' ט') קבעו הרפורמטורים כי מכל הנוצרים צופה להשתתף באופן מלא בחיי הדת וליטול אחריות על עצמם וחבריהם. ושהכנסייההכנסייה הקיימת הייתה, לכן, השחתה וסילוף.

באופן כללי, הרפורמציה וענפיה יצרו שוויון רב יותר בין הכמרים לעדתם, נתנו לאחרונה משקל גדול הרבה יותר בהתנהלות הכנסייה והכירו בחשיבות התודעה הדתית הפרטית, אך בכל זאת שימרה בידול בין אנשי דת מלומדים ליתר. בזרמים הרדיקליים צומצם זה למינימום, בעוד שבשמרניים קיימת היררכיה מפותחת. ברמה המעשית והפוליטית, רעיון "כהונת כל המאמינים" אפשר את פירוק הממסד הכנסייתי מעושרו וכוחו וביטול הכפיפות לאפיפיור ולרומא לטובת ציבור המאמינים מחד ורשויות המדינה החילוניות מאידך.{{הערה|על כהונת כל המאמינים, ראו: ,Timothy George, [https://www.firstthings.com/web-exclusives/2016/10/the-priesthood-of-all-believers The Priesthood of all Believers], First Things.{{כ}} 31 באוקטובר 2016; {{כ}} מק'גראת, עמ' 13-14, 335-336.}}{{הערה|שם=מרי|Sixteenth Century: An Overview בתוך Companion to Christian Thought, עמ' 669-670.}} השלכה אפשרית נוספת של עקרון "כהונת הכל" שלא עלתה בראשיתו הייתה יישומו גם לגבי נשים, נקודה שתאולוגיות פמיניסטיות עמדו עליה רבות במאה ה-20. עוד במאה ה-17 התירו הקווייקרים לנשים להטיף ובמהלך המאה ה-19 החלה הסמכת נשים לכמורה. הנושא היה ועודנו שנוי במחלוקת עזה, אך כיום רוב קטן מקרב כלל הזרמים הפרוטסטנטיים מסמיך נשים.

לצד החלשת ההיררכיה המתווכת בין הנוצרים לישו על הארץ, אחד מסממניה הבולטים של הפרוטסטנטיות הוא ביטול מקבילתה השמימית. [[מרים הבתולה]] נותרה דמות קדושה ואהודה, אך פניה אליה בתפילה כדי שתעתור אל בנה גונתה בתוקף כגובלת בעבודת אלילים או אמונה תפלה. יחס דומה הופגן לתפילה אל ה[[קדוש (נצרות)|קדושים]] או המלאכים כעותרים אל אלוהים. כנסיות פרוטסטנטיות ממסדיות יותר, כמו האנגליקנים והלותרנים, הוסיפו להכיר במעמד הקדוש אך לא העריצו ורוממו את קדושיהן כמקובל אצל הקתולים (וכן האורתודוקסים ויתר הכנסיות המסורתיות) כמופקדיםכפטרונים עלשל מקצועות מסוימיתמסוימים, וכאחראיםמחוללי לנסיםנסים וכדומה. הרוב ביטלו מעמד זה מכל וכל וביקרו בתוקף את הערצת הבתולה, הקדושים, המלאכים והשרידים המקודשים כפגניות וכפירה. בהתאמה, מאחר שהמקרא אסר על עשיית כל פסל ותמונה והברית החדשה לא סתרה זאת, הסירו או השמידו הפרוטסטנטים את התמונות והעיטורים בכנסיות ואף את [[קרוסיפיקס|דמויות ישו הממומסר לצלב]]. רק צלבים פשוטים הותרו לשימוש. אחד ההבדלים השטחיים אך הבולטים לעין עם הקתוליות הוא הפשטות והיעדר הקישוטים בכנסיות.{{הערה|שם=מרי}}