ויקיפדיה

קריית עיריית ירושלים – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ תיקון קישור שגוי לתאריך (דיון)
Motyshif (שיחה | תרומות)
6,480 עריכות
סקריפט החלפות (–), קו מפריד בטווח מספרים, הסרת קישורים עודפים
שורה 16:
===יציאת בניין העירייה מחומות העיר העתיקה===
[[קובץ:VE day Jerusalem 1945.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בניין העירייה בחגיגות ניצחון [[בעלות הברית]] ב[[מלחמת העולם השנייה]], 8 במאי 1945]]
עד אמצע המאה ה-19 התגוררו תושבי העיר ירושלים בתוך [[חומות העיר העתיקה]]. בעקבות ההקלות בחקיקה העות'מאנית, שנעשו בהשפעת מעצמות אירופה, החלה בשנות ה-60 של המאה ה-19 רכישת אדמות ובנייה מסיבית מחוץ לחומות העיר העתיקה. מבנה המגורים הראשון מחוץ לחומות היה ביתו של הקונסול ה[[הממלכה המאוחדת|בריטי]] [[ג'יימס פין]] באזור [[טלביה]], וב[[הר ציון]] נבנה באותה עת גם בית הספר ה[[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטי]] של ה[[בישוף]] גובאט, בשנת [[1856]]. במהלך עשור השנים שלאחר מכן נבנו מספר [[שכונה|שכונות]] [[יהודי]]ות: [[משכנות שאננים]], [[מחנה ישראל]] ו[[נחלת שבעה]]. בשנת [[1874]] החלה בניית [[מאה שערים]] ולאחריה השכונות נחלת צבי ([[1881]]), בית יוסף ([[1886]]), ו[[בתי פרלמן]] (1887). במקביל לשכונות היהודיות, נבנו גם שכונות [[אסלאם|מוסלמיות]] מצפון ל[[שער שכם]] ו[[שער הפרחים]]. אזור [[שער יפו]] הפך להיות המרכזלמרכז המסחרי של העיר העתיקה, ובקרבתו נבנו [[בית מלון|בתי מלון]] ([[מלון פאסט]]), [[בנק]]ים ומבני [[מסחר]] רבים. אוכלוסיית העיר גדלה מכ-2,000 תושבים בראשית המאה ה-19 ל-45,000 תושבים בסופה.
 
התפתחות העיר, גידול שטחיה והגידול במספר תושביה הביאו את העירייה להרחיב את פעילותה. בניין הסראיה לא הספיק למשרדי העירייה, והיא עברה בשנת [[1896]] לבניין שנבנה לצורך זה בפינת הרחובות ממילא ו[[רחוב יפו|יפו]]{{הערה|1=שם, בעמ' 82.}}. במבנה העירייה, שהיה מול מלון פאסט, היו חנויות בקומתו הראשונה, ודירות מגורים בקומתו העליונה. רק קומה אחת שימשה את העירייה, ובה שכנו מועצת העיר, המחלקה הטכנית להנדסה ומחלקת הניקיון{{הערה|1=קרויאנקר, סיפור קריית עיריית ירושלים בעמ' 20.}}. מבנה זה שימש גם את השלטון [[המנדט הבריטי|המנדטורי]] עד הקמת בניין עירייה ייעודי בשנת [[1932]] - הוא [[בניין עיריית ירושלים ההיסטורי|בניין העירייה ההיסטורי]]. מבנה העירייה בפינת הרחובות ממילא ויפו שימש את העירייה זמן קצר נוסף וכונה Ex Municipal Offices. בשנת [[1946]] נרכש הבניין על ידי חאג' דאוד אברהם, לצורך הריסתו ובניית בניין מסחרי במקום. הבניין נהרס ב[[מלחמת העצמאות]].
שורה 33:
באפריל [[1948]] הקימו המוסדות ה[[ציונות|ציוניים]] שבעיר, כחלק מההכנות לקראת [[הכרזת העצמאות]] והקמת מדינת [[ישראל]], עירייה נפרדת עברית לעיר ירושלים. עירייה זו פעלה ממבנה ב[[רחוב יפו]] מס' 68. בשל המצור על ירושלים ו[[מלחמת העצמאות]] נשלטה ירושלים ב[[שלטון צבאי]] ואת העיר ניהל למעשה המושל הצבאי של ירושלים, ד"ר [[דב יוסף]]. ב-[[17 בינואר]] [[1949]] כונסה לראשונה מועצת העיר העברית אשר דרשה מ[[ממשלת ישראל]] לספח את ירושלים ולהפכה לחלק ממדינת ישראל ואף לכונן בה את [[עיר בירה|עיר הבירה]] של המדינה (שהייתה עד אז ב[[תל אביב]]).
 
בין השנים [[1949]] - –[[1950]] כיהן [[דניאל אוסטר]] כראש עיריית ירושלים, ובתקופת כהונתו המשיכה העירייה לשבת בבניין הנמצא ברחוב יפו 32. בשנת [[1963]] החליט ראש העירייה, [[מרדכי איש שלום]] שמועצת העיר ומשרדי ראש העיר ישובו ל[[בניין עיריית ירושלים ההיסטורי]] שברחוב יפו 22. באותה עת, רק מועצת העיר ומשרדי [[ראש עירייה|ראש העירייה]] שבו לבניין. בשל גודלה של העיר והיקף השירותים הציבוריים שנדרשו, מרבית מחלקות העירייה פעלו ממבנים שונים ברחבי העיר.
 
בחלקה המזרחי של העיר פעלה העירייה, אשר מונתה על ידי השלטון ה[[ירדן|ירדני]], מהקומה התחתונה של בניין המצוי ברחוב דמטריוס הקדוש ב[[הרובע הנוצרי|רובע הנוצרי]] שב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]]. קומתו העליונה של הבניין, שהיה בבעלות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, שימשה כמלון.
שורה 42:
כבר בשנת [[1950]] הוצאה תוכנית להקמת בניין עירייה מרכזי אשר יכיל את כל משרדי העירייה. ההצעה הייתה לבנות את הבניין בין הרחובות [[רחוב המלך ג'ורג' (ירושלים)|המלך ג'ורג']], שמואל הנגיד, בן יהודה ובארי - מגרש שנקרא "[[גן המנורה|בור שיבר]]" על שם הקבלן הערבי-נוצרי ג'ורג' שיבר, אשר חפר במקום בור על מנת לבנות בניין מסחרי (מלון למשפחת [[ירחמיאל אמדורסקי]]{{הערה|1=משה חננאל, '''הירושלמים - מסע בספר הטלפון המנדטורי 1946''', ירושלים 2007, עמוד 352}}), ולא השלים את מלאכתו. מגרש זה, שהיה סמוך ל[[בית פרומין]] אשר היה עתיד לשמש את [[משכן הכנסת]], היה באזור מרכזי וריכוז מוסדות השלטון בעיר קסם ליוזמי ההצעה.
 
מאחר שלעירייה לא היו אמצעים למימון בניית מבנה זה, פנתה העירייה בשנת [[1950]] ליזמים שונים בהצעה הדומה להצעה שבעקבותיה הוקם בניין עיריית ירושלים ההיסטורי - העירייה תקים את המבנה במימון חיצוני ותשכיר את מחציתו לגוף המממן לתקופה ארוכה. במסגרת התוכנית הוצע להקים במגרש שיבר מרכז מסחרי גדול בהתאם לתוכנית מתאר שהכין האדריכל [[יוסף קלרוין]]. על פי התוכנית, המתחם המסחרי אמור היה לכלול אולם [[תיאטרון]] ו[[בניין משרדים]]. חברת [[פוקס המאה ה-20]] התעניינה בתוכנית והציעה כי במסגרת המתחם יוקם אולם [[קולנוע]] גדול. חברת פוקס הציעה לעירייה הלוואה בסך 150,000 לירות ארץ ישראליות לתקופה של 15 שנים, אשר יוחזרו ממס שעשועים שיוטל על כרטיסי ה[[קולנוע]]הקולנוע הנמכרים.
בתמורה תקבל החברה את אולם הקולנוע. החברה התחייבה אף לבנות את המבנה כולו מחומרים מיובאים ו[[ריהוט|לרהט]] את המבנה.
 
שורה 63:
 
===תוכנית כהנא===
בעקבות ביטול תוכנית מנספלד לבניית בניין העירייה ברחוב המלך ג'ורג', הכין בשנים [[1966]] - –[[1967]] האדריכל [[אריה כהנא]], שעבד במחלקה לתכנון העיר בעיירת ירושלים, תוכנית לבניית בניין עירייה צפונית ל[[גן דניאל]] ובסמוך ל[[מגרש הרוסים]]. התוכנית התפרסמה באפריל [[1967]] וכללה שני שלבים - ובמסגרתה, בשלב הראשון הוצע לשפץ את [[בניין החברה התנ"כית]], [[בית ברגהיים]], [[בניין הזואולוגיה]] ו[[בניין הקונסוליה הצרפתית|בניין סיטון]] ולהרוס את [[בניין הבייגלמאכער]], וזאת על מנת לרכז את מבני העירייה בבניינים אלה במקום שיהיו פזורים ברחבי העיר.
 
בהמשך, בשלב השני של התוכנית, הוצע להרוס את [[בניין הזואולוגיה]], [[בית סיטון]], [[בניין אביחיל]], [[בניין הקונסוליה הרוסית]] ו[[היכל הגבורה]] ולבנות במקום מבנה מודרני ורחבה גדולה. התוכנית יצאה מנקודת הנחה ששימור בניינים היסטוריים במרכזה של הבירה מיותר לאור שוויים הרב של המגרשים, ולדברי התוכנית "אין להגזים בהתחשבות בסנטימנטים של ותיקי ירושלים, במיוחד לנוכח בניינים בעלי ערך אמנותי מוגבל כמו חלק ממבני מגרש הרוסים והבניינים הארמניים"{{הערה|1=קרויאנקר, סיפור קריית עיריית ירושלים, עמ' 59.}}.
שורה 77:
===תוכניות מנספלד 1972 - 1975===
[[קובץ:Yamanashi Culture Chamber.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מבנה של ה[[אדריכל]] ה[[יפן|יפני]] [[קנזו טנגה]] אשר השפיע על תוכנית מנספלד]]
בעקבות תוכנית השמשוני, התבקש האדריכל [[אלפרד מנספלד]] להכין תוכנית ספציפית לקריית העירייה. בין השנים [[1972]] - –[[1975]] הגיש פרופסור מנספלד לעירייה שבע תוכניות חליפיות, כאשר האחרונה שבהן הוגשה לאישור ועדת התכנון האזורית.
 
אלפרד מנספלד הציע הקמת מבנה [[מודולריות|מודולרי]] (הדומה למבנה [[מוזיאון ישראל]] במודולריות שלו, וכן דומה למבנה שתוכנן על ידי האדריכל ה[[יפן|יפני]] [[קנזו טנגה]] ב[[טוקיו]] ומתחם נוסף שתכנן טנגה בעיר [[קופו]]). מנספלד הציע להקים מספר רב של מבנים ריבועיים מקושרים, שכל אחד מהם בגודל של 66 על 66 [[מטר]]ים ושטחם הכולל 144,000 מ"ר (אף שהתבקש לתכנן מבנה בגודל 80,000 מ"ר). התוכנית כללה שני [[צריח (מבנה)|מגדל]]ים שנועדו לשמש כמבנים מוניציפליים (האחד, מגדל שאורכו 100 מטרים, רוחבו 14 מטרים, וגובהו 20 קומות; והשני, זהה באורכו וברוחבו, אולם בגובה 16 קומות בלבד), רחבה גדולה בין שני המבנים עבור כיכר עירונית, בניין נפרד למועצת העירייה, וכן בנייני מסחר נוספים. מנספלד הציע להקים מספר גושי בניינים, ולא בניין אחד לגובה, וזאת על מנת ליצור אזור קוהרנטי ואחיד במראהו.
שורה 106:
משרד בוגוד הציע תוכנית בה משרדי העירייה יעמדו בזווית של 45 מעלות לכיכר, וכן שני צירים למעבר בכיכרות (האחת מהם חוצה את בניין הביילגמאכער), ואילו משרד מלצר-איגרא הציע תוכנית בצורת האות "ר" לבנייני העירייה, סביב כיכר העיר, וכן הציע בניית מגדל בחזית בניין העירייה ההיסטורי. משרד קלוקר- אפשטיין הציע בניין אחד מארך במזרח הכיכר. משרד דיאמונט הציע תוכנית הבונה שני גושים של בניינים - האחד מצפון לכיכר, והאחר מדרום לו, כאשר במרכז הקומפלקס תיבנה כיכר בגודל 4,000 מ"ר (50 מטרים על 80 מטרים).
 
התוכניות השונות הוצגו לצוות ועדת ההיגוי ב-[[29 בנובמבר]] [[1988]] ובפני ראש העיר טדי קולק ב-[[2 בדצמבר]] [[1988]]. ב-[[19 בינואר]] [[1989]] הוצגו התוכניות לציבור הרחב. היתרי הבנייה התקבלו בפברואר [[1990]] לאחר שהתוכניות עברו מספר שינויים בשל ביקורת ציבורית על היבטים שונים של הפרויקט. תוכניתו של דיאמנט זכתה בפרס שהוענק לו על ידי בטאון האדריכלים הקנדי ("The Canadian Architect Magazine") בשל "השילוב בין הישן והחדש בצורה אורגנית, ותכנון מבנים מודרניים תוך התאמתם לעולם הצורות הירושלמי ללא קלישאות".
 
===פינוי השטח והחפירות הארכאולוגיות===
הכנת השטח להקמת קריית העירייה החלה ב[[ספטמבר]] [[1988]]. לפני תחילת העבודות נערכו באתר קידוחי עומק על מנת למפות את השטח ואת החפירות והחציבות הנדרשות. במסגרת קידוחים אלה התגלה שפני הסלע הטבעי מצויים בין מטר אחר למטר ומחצה מתחת לפני הכיכר - דבר שהבהיר כי לא יידרשו חפירות ארכאולוגית נרחבות מאחר שפני השטח קרובים לסלע הטבעי. המתכננים חששו כי במקום יתגלו שרידיה של [[החומה השלישית]] שבנה המלך [[אגריפס הראשון]] בשנים [[41]]-–[[44]] לספירה, אולם שרידי החומה לא התגלו.
 
ב[[חפירת הצלה|חפירות ההצלה]] שנערכו במקום על ידי הארכאולוגים [[דן בהט]] ו[[אהרון מאיר]] התגלו שרידי מבנה מ[[ממלכת ירושלים|התקופה הצלבנית]]. ככל הנראה היו אלה שרידיו של [[צרעת|בית מצורעים]] ו[[מנזר]] על שם [[אלעזר הקדוש]] (לזרוס). מבנים אשר היו ידועים ממפות מתקופת [[ימי הביניים]] באזור זה ולא נתגלו קודם לחפירות אלה. עוד נתגלו במקום שרידים של [[חאן (מבנה)|ח'אן]] שנבנה על ידי הסולטאן ה[[התקופה הממלוכית בארץ ישראל|ממלוכי]] [[ביברס]]. מרבית האבנים של מבנים אלה נלקחו לשימוש חוזר בעת בניית [[מגרש הרוסים]] ולכן לא נותרו שרידים רבים מהמבנים.
שורה 118:
[[בניין הבייגלמאכער]] נהרס ברובו בראשית שנת [[1991]] ובמקום בוצעה [[חפירת הצלה]] [[ארכאולוגיה|ארכאולוגית]] על ידי הארכאולוגים [[אלון זהבי]] ו[[בביאנה איטונים]]. במקום התגלו שרידים נוספים של [[בית החולים על שם לזרוס]] שהתגלו על ידי דן בהט ואהרון מאיר. ככל הנראה, בעת בניית בניין הבייגלמאכער, בשל הקירבה לפני הסלע הטבעי, נהרסו כל השרידים הארכאולוגיים במקום.
 
בהתאם להחלטה להרוס את [[בית סיטון]], ועל אף התנגדויות [[החברה להגנת הטבע]] ו[[המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות]], נהרס המבנה בלילה שבין ה-[[21 בספטמבר]] וה-[[22 בספטמבר]] [[1989]] על ידי חברת הלויים, על מנת לפנות מקום לכיכר המתוכננת. כל אבן ואבן מאבני שער מגרש הרוסים שהוחלט לשמרו מוספרו, שני מבני השומרים משני צידי השער נהרסו בשנת [[1989]] ואבני השער הועברו לאכסנה. במאי [[1992]] נבנה השער מחדש, בלא מבני המשמר, בין בניין מועצת העירייה החדש ובין [[בניין אביחיל]].
 
===הקמת החניונים התת-קרקעיים===
שורה 130:
שלד בניין מועצת העיר הוקם תוך 19 חודשים. המבנה נבנה על ידי הקמת רשת [[עמוד]]י [[בטון]] עגולים בקוטר של 60 ס"מ לכל עמוד; כותרות העמודים הן בגודל 90 ס"מ על 90 ס"מ. העמודים ניצקו במרווחים קבועים של 8.1 מטרים בין עמוד לעמוד, וביניהם הונחו קורות של בטון דרוך שהוכנו קודם לכן. על הקורות הונחו לוחות טרומיים של בטון דרוך, שצופו בשיכבת בטון שחיזקה את הלוחות. שטח משטחי הלוחות הכולל בבניינים הוא כ-30,000 מ"ר.
 
באוגוסט [[1991]] החלו לבנות את קירות האבן החיצוניים של המבנים, והאדריכל דיאמונד ביקר במקום ווידא אישית שגוון האבנים יהיה אחיד (ואף דרש מהקבלנים לבנות שוב ושוב חלקים מהקירות שהגוון שלהם לא היה אחיד). כיפת מועצת העירייה הוקמה במרץ [[1992]]. ראשית נבנתה שבכת המתכת שקוטרה 16 מטרים, ולאחר מכן צופתה הכיפה בלוחות דיקט, ואלה כוסו בלוחות בידוד וצופו לוחות [[נירוסטה]]. אף על פי ש[[מלחמת המפרץ]] שהתחוללה בין ה-[[16 בינואר]] וה-[[28 בפברואר]] [[1991]] וכן [[שלג]] כבד בשנת 1992 האטו את עבודות הבנייה, ב-[[24 במרץ]] 1992 הושלמה בניית שלד הבניין.
 
ביולי [[1992]] פורקה החזית המערבית של בניין הביגלמאכער (שנועדה לשימור), ונבנה, במקומו של המבנה הישן, מבנה חדש שגובהו שלוש קומות ובמרכזו מעבר. חזית המבנה הישן שולבה במבנה החדש. הרחבה המרכזית נבנתה בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1992. הרחבה חופתה בשתי וערב של אבני [[גרניט]] בגדלים שונים ובצבעים שונים - 27% משטחי הרחבה באבני גרניט אדומה שהובאו מב[[ברזיל]]. כ-36% משטחי הרחבה באבני גרניט אדומות שהובאו מ[[הודו]] וכ-36% נוספים באבני גרניט בצבע צהוב-אפור שהובאו מ[[ברזיל]]מברזיל. האבנים נחתכו במפעל ב[[איטליה]] וה[[ריצוף של המישור|ריצוף]] בוצע בפועל על ידי אומני ריצוף איטלקיים.
 
==מבנה הכיכר==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/קריית_עיריית_ירושלים"