הסנאט הרומי – הבדלי גרסאות

בתקופת הרפובליקה הסנאט היה הגוף החזק במדינה, הוא הקצה פרובינקיות ל[[מגיסטראט|מגיסטראטים]]ים, ניהל את ענייני החוץ של המדינה, שלט על הכספים הציבוריים ונהנה מיוקרה רבה שאפשרה לו לפקח על [[אספות העם ברומא העתיקה|אספות העם]]. מצב זה נמשך עד ה[[טריבון הפלבס|טריבונאט]] של [[טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס]] בשנת 133 לפנה"ס, גרקכוס היה הראשון שעירער על סמכותו המסורתית של הסנאט על ידי התעלמות ממנו ופנייה ישירה לאסיפות העם. מעשיו של גרקכוס הביאו לבסוף להתהוות שתי סיעות בפוליטיקה הרומית, ה[[פופולרים]] שהעדיפו לפעול דרך אספות העם ויריביהם ה[[אופטימאטים]] שהעדיפו את סמכותו המסורתית של הסנאט.

[[יוליוס קיסר]] שינה את אופי החברות בסנאט בתקופה שבה היה דיקטטור. הוא הגדיל את מספר החברים והושיב שם [[אזרח|אזרחים]]ים רומאים רבים ממוצא [[לטינים|לטיני]] ו[[איטליה|איטלקי]] (בניגוד לרומאי), יחד עם תומכים נאמנים שהוכיחו את יכולתם במלחמות האזרחים. הוא זילזל בסנאט והפך אותו לחותמת גומי להחלטות שלו ושל יועציו. חברי הסנאט המשיכו לשחק תפקיד בפוליטיקה הרומאית, אך לעולם לא הגיע הסנאט כגוף, למעמדו בעבר, למרות שחבריו עדיין היו האליטה של החברה הרומית. הסנאטורים נקראו vir clarissimus כלומר "נודעים לתהילה". מעמד הסנאטורים המשיך להדרדר באימפריה המאוחרת היות שלא מונו עוד לפיקודים צבאיים והמרכז השלטוני עצמו עבר מן העיר רומא. אף על פי כן, הסנאט שרד עד סופה של [[הקיסרות הרומית המערבית|האימפריה המערבית]] ואף מעבר לכך למרות שהוא כבר הפך לזהה בחשיבותו למועצה העירונית של העיר רומא.

הסמכות החוקית התגלמה בעם הרומאי, דרך [[אספת הקנטוריות]] (קומיטיה קנטוריאטה), [[אספות העם ברומא העתיקה# אספת השבטים|אספת השבטים]] (קומיטיה פופולי טריבוטה), ו[[אספות העם ברומא העתיקה#מועצת הפלבס|אספת הפלבס]] (קונסיליום פלביס) עד שנת 287 הסנאט היה רשאי לאשר או לפסול חוקים של האספות. לאחר מכן הסנאט לא היה גוף [[חקיקה|מחוקק]], ודעת הסנאט הייתה רק הצעה כיצד לנהוג, ולא חוק בפני עצמו. החקיקה למעשה הייתה באספות הרומאיות האחרות, שפעלו על פי ההמלצות של הסנאט וגם בחרו את המגיסטראטרים של המדינה.

כמו האספה הקנטוריות והשבטית, אך שלא כמועצת הפלבס, הסנאט פעל תחת הגבלות [[דת|דתיות]]יות מסוימות. הוא יכול להתכנס רק ב[[מקדש]] - בדרך כלל בקוריה הוסטיליה (אם כי טקסי תחילת השנה היו במקדש [[יופיטר (אל)|יופיטר]] אופטימוס מקסימוס, ואסיפות בענייני [[מלחמה]] – במקדש בלונה). לפני כל ישיבה התקיימה [[תפילה]] והוקרב [[קרבן]]. הסנאט יכול היה לשבת רק מה[[זריחה]] עד ה[[שקיעה]], ונאסר עליו להפגש בשעת מושב של אחת האסיפות האחרות.

בתקופת המלוכה היו בסנאט 100 חברים שמונו על ידי המלך. עם הקמת הרפובליקה הגוף גדל ל-300 חברים בערך, אשר מונו על ידי הקונסולים. בשנים 312-316 לפנה"ס סמכות המינוי עברה ל[[קנסור|קנסורים]]ים. בדיקטטורה של לוקיוס קורנליוס סולה מספר החברים הוגדל ל-600. בימי הדיקטטורה של [[יוליוס קיסר]] גדל מספר החברים לסביבות האלף. [[אוגוסטוס]] החזיר את המספר ל-600, אולם ב[[הקיסרות הרומית|תקופת הקיסרות]] הוא הוגדל שוב עד שבתחילת המאה השלישית לספירה הוא מנה כ-800-900 חברים.

לרוב, כל המגיסטראטים - [[קוואיסטור|קוואיסטורים]]ים, [[אידיל|אידילים]]ים, [[פראיטור|פראיטורים]]ים, טריבוני הפלבס ו[[קונסול (רומא העתיקה)|קונסולים]] – התקבלו לסנאט אוטומטית לאחר סיום כהונתם, אך לא כל הסנאטורים היו חייבים לכהן קודם לכן כמגיסטראטים. מגיסטראטים לשעבר, שסיימו את תפקידם לאחר הלקטיו, הורשו לשבת בסנאט כחברים חסרי זכות הצבעה עד עריכת הלקטיו הבא. בהדרגה הוגבלה זכותם של הקנסורים בהרכבת רשימת הסנאט. חוק מהמאה השנייה לפנה"ס קבע שהם חייבים למנות את טריבוני הפלבס לסנאט, ולאחר הרפורמות של סולה נקבע שכל הקוואיסטורים לשעבר (שמעתה כללו 20 כל שנה) ימונו אוטומטית לסנאטורים, וצעד זה רוקן במידה רבה את סמכויות הקנסורים להרכיב את הלקטיו.