המודל האפירמטיבי – הבדלי גרסאות

'''המודל האפירמטיבי''' (ב[[אנגלית]]: '''the affirmation model of disability''') הוא מודל המתייחס למוגבלותל[[לקות|מוגבלות]] כתופעהכ[[תופעה חברתית]], מתוך התחום של לימודי מוגבלות.

המודל האפרמטיבי התפתח בניגוד ל[[המודל הרפואי|מודל הרפואי]] של נכות ולקות. החוויות והכתבים של אנשים[[אדם|בני אדם]] עם מוגבלויות מראים כי מוגבלות לא רק שאינה [[טרגדיה]], אלא שיכולות להיות לה גם צדדים חיוביים, מיטיבים ומעצימים. אם לדוגמה, לאדם שעבר [[תאונה]] יש מספיק משאבים והוא יכול להרשות לעצמו לוותר על [[מקצוע|עבודה]], עיסוק בתחביביםב[[תחביב|תחביבים]] ותחומי עניין עשוי להעשיר את חייו. באופן דומה, אנשים עם מוגבלויות מגלים לעתים כי הם יכולים להימנע מדיכוי [[מעמד חברתי|מעמדי]], [[התעללות]] או הזנחה שמקורה במוגבלות שלהם.

דרך נוספת שבה מוגבלות או לקות עשויה להיתפס כמועילה עבור אנשים עם מוגבלויות היא שישנה פחות ציפייה שאנשים אלה יפעלו לפי הדרישות והנורמותוה[[נורמה|נורמות החברתיות]], מאחר שיותר קשה להם למלא אחריהן.

הצורך באישור לזהות חיובית עבור אנשים עם מוגבלויות, הוא הכרחי מבחינה [[קולקטיביזם|קולקטיבית]] כמו שהוא הכרחי מבחינה [[אינדיבידואליזם|אינדיבדואלית]].

הצמיחה בארגונים של אנשים עם מוגבלויות היא ביטוי לא רק לכוחו של מאבק מגובש נגד [[דיכוי]] ואפליהו[[אפליה]], אלא גם לזהות קבוצתית חיובית.

#התפתחותו של [[המודל החברתי (מוגבלות)|המודל החברתי]] של מוגבלויות הגדיר מחדש את המושג "מוגבלות" במונחים של המחסומים שנוצרים על ידי [[חברה]] מונעת ולא תומכת, ולא במונחים של טרגדיה אישית. בערת הזהות הקבוצתית, השיח שינה את המוקד לחוויות המשותפות ולנתהמחסומיםולנתק מחסומים. המושג "טרגדיה אישית" הוגדר מחדש כתסכולכ[[תסכול]] וזעםו[[זעם]] על הדחי'ההדחייה לשוליים ועל האפליה.

#עבור אנשים מסומייםמסוימים עם מוגבלויות, עצם השייכות לקבוצה שנמצאת במסע לעבר יצירת [[זהות]] [[קבוצה חברתית|קבוצתית]] היא יתרון בלהיות עם מוגבלות. יש ריגוש בלהיות חלק מתנועהמ[[תנועה חברתית]] שחותרת ליצירה שינוי מוחשי.

#תסכול ועםוזעם מובעים בצורה קולקטיבית. הם מובעים באמצעות [[אומנות]] של אנשים עם מוגבלויות ולא כבעיות אישיות שיש לפתור בעצמאות ייעוץ. שורשיה של אומנות של אנשים עם מוגבלויות נעוצים במתן אופי [[פוליטיקה|פוליטי]] לסוגיות של מוגבלויות. בין היתר באמצעות [[שירה]], [[כתיבה,]] ו[[דרמה ועוד]], אנשים עם מוגבלויות חגגו את השוני ודחו את האידאולוגיהה[[אידאולוגיה]] של הנורמות והנורמאליותוהנורמליות, לפיה אנשים עם מוגבלויות הם לא נורמאליםנורמלים. הם יצרו תמונה של [[כוח וגאווה(סוציולוגיה)|כוח]] ו[[גאווה]], ההיפךההפך מ[[תלות מתלות(מוגבלות)|תלות]] וחוסרו[[חוסר אונים]].

#עצם בידודה של קבוצה של אנשים עם מוגבלויות מהחברה הבריאה, אך הקפיטליסטיתה[[קפיטליזם|קפיטליסטית]], המגבליה והמנוכרת, מעניקה לאותה קבוצה יתרונות מסוימים. דרך חשיבה זו מצביעה על כך שקבוצה של אנשים עם מוגבלויות נהנית לנצל את אותם היתרונות שמתאפשרים להם עצם היותם "שונים", אבל עם זאת, הם אינם צריכים להידחק החוצה והם ראויים להיות שייכים במידה וירצו בכך.

#[[שיקום של(רפואה)|שיקום]] אנשים עםבעלי מוגבלויות לתוך הזרם המרכזי היווה אבן יסוד בבנייתה של חברה מתוקנת יותר, שמקנה מקומות עבודה משופרים, עם דגש על סביבה פיזית יותר, וערכיםו[[ערך (אתיקה)|ערכים]] גבוהייםגבוהים יותר, אשר מציגים את השוני באור חיובי.

המודל האפרמטיבי מונע על ידי אנשים עם מוגבלויות, אשר דוחים את המודל הרפואי, שמהווה התעלמות מהניסיון והחוויה האישית של אותם אנשים, דבר אשר יותר אינטרפרטציה מעוותת ביחס לאותם אנשים עם מוגבלויות. בנוסף, מודל זה מתבסס על המודל החברתי אשר מכיל בתוכות הגדרה מחודשת למוגבלות. המודל מסמל את הדחייה של ההנחות הקשורות לטרגדיה, לצד דחייתם של הנחות אשר קשורות לתלות וחריגות. בעוד שהמודל החברתי נוצר מתוך החוויות של אנשים עם מוגבלויות, בחברה שאינה תומכת ומונעת, המודל האפרמטיבי נולד מתוך חוויותהםחוויותיהם של אנשים עם מוגבלויות כאידיבידואליםכאינדיבידואלים ברי תוקף, שקובעים בעצמם את סגנון חייהם, תרבותם וזהותם. אימוץ המודל האפרמטיבי מצביע על זהות חיובית, לא רק כאדם עם מוגבלותףמוגבלות, אלא כאדם עם חולשה. בעת הכרזה על זהות חיובית כאדם עם חולשה, אנשים עם מוגבלויות דוחים בצורה אקטיבית את הערך השולט של נורמאליותנורמליות. השינויים עבור אידיבידואליםאינדיבידואלים אינם רק בשינוי התודעתי של הגדרת המושג "נכות", אלא מתן תוקף וערך לחיים כאדם עם מוגבלות.