נצרות פרוטסטנטית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏מינוח: הגהה
שורה 119:
 
===ליברליזם, נאו-אורתודוקסיה וכריזמטיות===
מגמה אחרת שקמה מתוך ביקורת נגד האורתודוקסיה הפרוטסטנטית ובניגוד להתעוררות הרוחנית של הפייטיזם הייתה זו שביקשה להכיל ולשלב את שכלתנות [[הנאורות]] ואת שיטותיה החדישות בפילוסופיה וחקר הכתובים בתוך הדת. מגמה זו התבטאה כבר במחצית הראשונה של המאה ה-18 אצל אנשי כנסייה שהושפעו מהפילוסוף [[כריסטיאן וולף (פילוסוף)|כריסטיאן וולף]] וביקשו לפשר בין מוחלטות ה[[התגלות]] להגיון ולשכל. הם נודעו כ"נאולוגים". מי שנחשב לאביה המייסד של הפרוטסטנטיות הליברלית, התאולוג [[פרידריך שליירמכארשליירמאכר]], פעל בתחילת המאה ה-19: הוא ניסה לגשר בין הפילוסופיה של [[קאנט]] לנצרות, והגדיר את האמונה כחוויה של ביטחון ואמונה מלאים בבורא. בשנות ה-1840 הוביל התאולוג [[פרדיננד כריסטיאן באור]] את אסכולת [[ביקורת המקרא]] של [[אוניברסיטת טיבינגן|טיבינגן]] שתיארה את תולדות הנצרות במושגים [[הגל]]יאניים. תלמידו של שליירמאכר אלברכט ריטשל וחניכיו שלו וילהלם הרמן ואדולף פון הרנאק, לצד הוגים בעולם דובר-האנגלית כמו ולתר ראשונבוש והוראס בושנל, ביססו את הפרוטסטנטיות הליברלית כשילוב של קבלת הביקורת ההיסטורית והפילוסופיה, עמעום הצדדים הבלתי-רציונליים ופעילות חברתית, שיכלו ביחד להתקבל על דעת הציבור המשכיל והנאור. לזרם זה הייתה השפעה מכרעת על הכנסיות הממוסדות משני צדי האוקיינוס, אם כי הוא נדחה על ידי פונדמנטליסטים שדבקו בגישה לפיה כתבי הקודש הם דבר האל כפשוטו.
 
ברביע השני של המאה ה-20, בייחוד לאחר זוועות שתי מלחמות העולם, הותקפה הליברליות על ידי תאולוגים שראו בה את רידוד האמונה לכדי מוסר חילוני חסר תוכן ועמוד שדרה שאפשר בין היתר לנאצים לגרור את הכנסייה למטרותיהם. הוגים אלה ניסו לתקף מחדש את מושג ההתגלות ולשוב לאמונה מלאה וישירה, הגם שלא דחו את הפילוסופיה הסובייקטיבית או את המחקר ההיסטורי-ביקורתי. שאיפותיהם הובילו את חלקם ל[[אקזיסטנציאליזם]] ותורות דומות בניסיון לשוב ולהנכיח את האל במקרא ובחוויה הדתית. אלה שדבקו בליברליות האשימו אותם בקנאות ובשמרנות עיוורת, בעוד שהפונדמנטליסטים דחום כשינוי קל ולא-מהותי בגישות שרווחו מאז שליירמאכר. "נאו-אורתודוקסיה" זו, כפי שנודעה, יוצגה במיוחד בתאולוג השווייצרי [[קרל בארת]].