תרומות ומעשרות – הבדלי גרסאות

החיוב להפרשת תרומות ומעשרות הינוהוא מעיקרו מהתורה, אך ישנה מחלוקת בהגדרת ה[[פירות]] החייבים מהתורה בהפרשת תרומות ומעשרות, מול הפירות שחיובם מ[[דרבנן]]. מוסכם שתרומות ומעשרות מ[[ירקות]] הינםהם דרבנן. חיוב תרומות ומעשרות הינוהוא אך ורק על פירות שגדלו בארץ ישראל (ומדרבנן, גם בסביבתה), והוא חל בכל שנה, למעט [[שנת שמיטה|שנות שמיטה]] (אחת ל־7 שנים) שבהם היבול החקלאי [[הפקר]], ואין הפרשת תרומות ומעשרות ממנו.

אכילת פירות וירקות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות (נקראים "טבל" מלשון "טב-לא" לא טוב דהיינו לא-מתוקן) אסורה מהתורה, והאוכלם ב[[מזיד]] (כאשר חיוב ההפרשה הינוהוא מהתורה) חייב [[מיתה בידי שמים]].

במידה וחיוב הפרשת התרומות ומעשרות הינו ודאי, נאמרת [[ברכה]] קודם לאמירת הנוסח (''אשר קדשנו במצוותיו וציוונו '''להפריש תרומות ומעשרות'''''). הברכה נאמרת רק בהפרשה ודאית, דהיינו:

נוסח האמירה הינו טכני בעיקרו, וקודם לאמירתו יש להפריד מהטבל חלק בשיעור של 1% + תוספת קטנה. משמעות נוסח ההפרשה היא הגדרת התוספת הקטנה שצורפה ל-1% שהופרש בצד כתרומה גדולה, הגדרת 9% מהטבל (הגדרה זו מבוססת על כיווני [[רוחות השמיים]], בדרך כלל חלק המזון בצד [[צפון]], ומכונה 'קריאת שם') ביחד עם ה-1% שהופרש בצד כמעשר ראשון, ואז הגדרת ה-1% שהופרש בצד כתרומת מעשר. לאחר מכן מוגדר 10% מהטבל שנותר (בדרך כלל מוגדר גיאוגרפית בצד [[דרום]]) כמעשר שני או כמעשר עני, בתלות בשנת המחזור לשמיטה שבה הגיע הטבל לבשלות. במידה והופרש מעשר שני, יש לחלל אותו על חלק מטבע מיוחד שיועד לכך קודם. כיום מספקים מכונים תורניים שונים שירות חילול מעשר שני על מטבע בבעלותם, בכפוף לרכישת מנוי שנתי.