יהדות קונסרבטיבית – הבדלי גרסאות

ב-1886, עקב המתח הגדל והולך עם הרפורמים, הוקם [[בית המדרש לרבנים באמריקה]] שנועד לעמוד מנגד ל[[היברו יוניון קולג']]. המייסדים היו קבוצה מגוונת, שכללה בפועל את כל מי שסירב לקבל את דרכה של התנועה האחרת. חלקם, כמו [[מרקוס יסטרוב]], עמדו קודם בקשרים קרובים עם [[יצחק מאיר וייז]], שניסה לגייס את רבני המדינה לקונצנזוס רפורמי מתון, אך [[מצע פיטסבורג]] והרדיקליות של [[קאופמן קוהלר]] הרתיעו אותם; השאר היו מסורתיים מאוד: הרבנים ברנרד דרכמן, [[הנרי פררה מנדס|חיים מנדס]] ו[[כורש אדלר]] ייסדו מאוחר יותר גם את [[האיחוד האורתודוקסי]]. [[שבתאי מוראיס]], מנהלו הראשון של בית המדרש, היה איטלקי ושאב השראה מ[[שד"ל]]. הדמות המשפיעה ביותר על החינוך במוסד בשנותיו המוקדמות הייתה [[חנוך יהודה קאהוט]], נציג הקו של ברסלאו ששימש כרב בשתי קהילות נאולוגיות בהונגריה. בנאום הפתיחה של הסמינר ב-2 בינואר 1887 הצהיר קאהוט כי הגוף החדש יתנהל "ברוח היהדות השמרנית (Conservative Judaism)", מונח שעוד לא הייתה לו משמעות נפרדת ברורה אך הלך ונעשה רווח. גורמים בדלניים יותר ניסו להימנע מבית המדרש והתרכזו סביב [[ישיבת רבינו יצחק אלחנן]], אם כי בוגריו שירתו ברוב הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית עד שנות ה-50.

 

 

היה זה שכטר שהטביע את חותמו על המוסד והתנועה באמריקה יותר מכל אדם אחר. הוא היה הוגה מקורי: לעתים הביע דעות מרחיקות לכת לגבי מקורה של התורה, על אף התנגדותו לביקורת המקרא, אך במרכז משנתו עמדה הקביעה כי אין חשיבות יתרה למה שאירע בהר סיני אלא לאופן שבו פורשה הדת על ידי כלל ישראל, מושג מרכזי בהגותו. הסמכות לפתח הלאה את ההלכה הייתה נתונה בידי אותו קיבוץ של יהודים שהמשיכו לשמור עליה. לימים התלבטו יורשיו בשאלה עד כמה רחבים גבולותיו של כלל ישראל, ובאיזו מידה הם צריכים להכיל את מי שרחוק משמירת מצוות. כחלק מתפישתו, חתר שכטר לקונצנזוס רחב ככל האפשר ונמנע לרוב מפעולה עצמאית שהייתה עשויה להרחיק מי מבין הגורמים ביהדות ארצות הברית. [[אגודת הרבנים]], שייצגה מיעוט קטן ומחמיר שניסה לשמר את ההווייה המזרח-אירופאית בארץ החדשה, הוציאה נגד הסמינר כתב נידוי ב-1904. בשנים הראשונות לאחר הגעתו פיטר שכטר את מנדס ודרכמן, אם כי הם והאיחוד האורתודוקסי הוסיפו לעמוד עמו בקשרים קרובים.