יהדות קונסרבטיבית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
AddMore-III (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
AddMore-III (שיחה | תרומות) |
||
שורה 114:
ניצחון האגף המתקדם לא התבטא כמעט ב-JTS, שנותר כאי בשליטת השמרנים. הכוחות החזקים בסמינר בדור הבא היו נגידו החדש, הרב [[לואי פינקלסטיין]], שמונה ב-1940, וראש הפקולטה לתלמוד [[שאול ליברמן]] שהובא באותה שנה. פינקלסטיין נמנע מתוויות והעדיף להתייחס ל"יהדות" סתם; יוחסה לו האמרה שהתנועה איננה אלא "גימיק" להשיב את הציבור הרחב למסורת. הוא הפעיל לחץ כבד כדי לבודד את [[מרדכי קפלן]], שהיה אהוד מאוד בקרב הסטודנטים הצעירים, ולדחוף את הרקונסטרוקטיבים ממעמד של שדולה ועמדה בתוך הזרם החוצה. קפלן, ובמיוחד חתנו [[עירא אייזנשטיין]], הסתגלו לכך והפנו את מרצם לביסוס תנועתם כמוסד בפני עצמו. ליברמן, כסמכות התלמודית הבכירה, היה הסמן הימני בעניין הקפדנות ההלכתית והיה שרוי ביריבות אישית קשה עם בעל-בריתו היחיד של קפלן בסגל הבכיר, הרב [[אברהם יהושע השל]]. הלה, שאחז בפרשנות מיסטית-מודרנית לשאלות התאולוגיות שהזרם התעלם מהן כמעט לגמרי, זכה לפרסום רב אך פינקלסטיין וליברמן מנעו ממנו השפעה על ההנהגה.{{הערה|Edward K. Kaplan, Spiritual Radical: Abraham Joshua Heschel in America, 1940-1972, Yale University Press, 2007. עמ' 128-130.}}{{הערה|שם=מגפ}}
ב-1950 אימץ ועד ההלכה 'תוכנית שבע נקודות' לגבי השבת, בתקווה לעודד את הציבור הרחב והרחוק מאורח חיים מסורתי להתעניין בה ולהפכה רלוונטית עבורו. תוקן כי, אך ורק בהיעדר אפשרות אחרת להגיע אליו, אפשר לנסוע לבית-הכנסת ביום השביעי, והותר להשתמש בחשמל. עניין הנסיעה ספג אחר כך ביקורת קשה בקרב רבנים קונסרבטיבים חשובים, הן בשל תוקפו ההלכתי (שנשען בין היתר על הטיעון לפיו בעירת המנוע היא [[מלאכה שאינה צריכה לגופה]]) ויותר מכך בשל השלכותיו החברתיות. הוא התקבל בפועל כהסכמה רבנית לנהיגה בשבת, דבר שהציבור עשה ממילא על דעת עצמו. [[יצחק שורש]] הכריז ב-1992 כי זו הייתה "טעות" שדרדרה את היחס לשבת בקרב חברי התנועה,{{הערה|Nacha Cattan, [http://forward.com/articles/6998/conservative-head-calls-sabbath-driving-rule-a/ Conservative Head Calls Sabbath-Driving Rule a ‘Mistake], the Forward, 7 בנובמבר 2003.}} ובאותה שנה נאסר הדבר על ידי ועד ההלכה בישראל.{{הערה|[http://www.jta.org/1992/10/14/archive/israels-conservative-movement-bans-driving-to-shul-on-shabbat Israel’s Conservative Movement Bans Driving to Shul on Shabbat], 14 באוקטובר 1992.}} ההיסטוריון מיכאל כהן הצביע על מסמך זה כ"קרע הסופי" עם האורתודוקסים,
ב-1953 אשרר הוועד, באמצעות תקנה, סעיף כתובה כפתרון לעגינות, שחייב בעלים למסור גט לנשותיהם אם יתבקשו. המהלך היה פרי יוזמתו של ליברמן. הוא ניהל מגעים חשאיים עם הרב האורתודוקסי [[הגרי"ד|יוסף דב סולובייצ'יק]] בכוונה להקים בית-דין מאוחד שינהל ענייני מעמד אישי, אך התוכנית לא התממשה. בינתיים התחזקה מאוד המגמה הבדלנית בקרב התנועה האחרת, עם התבססותם של המהגרים ניצולי השואה מאירופה, שהגיעו מסביבה אדוקה ומחמירה יחסית. ב-1 במרץ 1956 הטילו אחד-עשר ראשי ישיבות חרדים, בראשות הרב [[אהרן קוטלר]], איסור גורף על כל שיתוף פעולה עם גורמים מזרמים אחרים – הרבנים [[אליעזר סילבר]] וסולובייצ'יק סירבו לחתום מתוך השיקול שעדיין היו גורמים בתוך ועל סף התנועה הקונסרבטיבית שאפשר היה להשפיע עליהם. על רקע האיסור דחתה מועצת הרבנים את ההצעה להקים בית-דין משותף.{{הערה|[http://www.joshyuter.com/wp-content/uploads/2011/08/Saul-Lieberman-and-the-Orthodox-41.pdf Saul Lieberman and the Orthodox].}}{{הערה|Jeffrey S. Gurock, '''American Jewish Orthodoxy in Historical Perspective''', KTAV Publishing House, 1996. עמ' 56-57.}} הרב [[משה פיינשטיין]], פוסקה המרכזי של האורתודוקסיה האמריקנית בדורו, קבע חד-משמעית בשורת תשובות כי ללא קשר להתנהלותם האישית, רבנים קונסרבטיבים הוחזקו לכופרים שאינם נאמנים על דבר מעצם השתייכותם. עוד ב-1950 כתב: {{ציטוטון|כל מי ששם הבזוי קאנסערוואטיוו עליו הוא בחזקת מופקר להרבה איסורין ולכפירה בהרבה עיקרים}}.{{הערה|ראו למשל: Donniel Hartman, The Boundaries of Judaism, A&C Black, 2007. עמ' 155. ראו את הפסק באגרות משה, יורה דעה, [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=917&st=&pgnum=317&hilite= סימן קס].}}
| |||