משה ברמן – הבדלי גרסאות

תנאי המגורים בחווה היו גרועים וגם המצב התזונתי היה ירוד. לתנאי המגורים היתה השפעה מיידית על מצב בריאותם ועל עבודתם של הפועלים ובסופו של דבר אף על האווירה במקום ועל ריבוי המריבות והסכסוכים. בתחום הרפואי, החל מסתיו 1908 היה מצב החולים בחווה בכי רע. מתוך כ-20 הפועלים חלו מחציתם. המחלה הרווחת היתה מלריה שתקפה בעיקר את העולים החדשים. למעשה לא היה בחווה כל טיפול בחולים ובשל צפיפת המקום חיו ביחד החולים והבריאים. נוסף למחלתם סבלו הפועלים מחיסרון כיס, שכן פועל יומי לא כסף קיבל בתקופת מחלתו. פועל חודשי שחלה נחשב כאוכל לחם חסד ומקבל שכר שלא מגיע לו. הפועלים חשו עצמם כעזובים ומופקרים - אין דואג ואין מבין. מנגד, ברמן ראה בחולים קבוצת 'פרזיטים' הנהנים מבטלה והגורמים הוצאות מיותרות לחווה ומחבלים בהתקדמותה המשקית. "ככל שהתנאים הפיסיים נעשו קשים יותר, כן גדל מספר החולים, התמעטה העבודה החקלאית בחווה וגדל קיצפו של הפקיד. הדבר היה חסר מוצא והיה לגורם חשוב בהתערערות היחסים בין הפועלים לפקיד", כפי שארע בהמשך.<ref>{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=76-74}}</ref><ref name=":1">{{קישור כללי|כתובת=http://www.malon.co.il/article.aspx?id=16405|הכותב=|כותרת=סיפור החיים בחוות (חצר) כנרת ומנהל העבודה ברמן|אתר=malon.co.il|תאריך=}}</ref>

הנושא העיקרי שהעסיק את פועלי העלייה השנייה בכלל ואת פועלי החווה בפרט היה העבודה הערבית בישובים יהודיים. חברת הכשרת הישוב שהקימה את החווה קבעה עם הקמתה את הכלל של "העסקת יהודים ככל האפשר", אך עיקרון זה היה נתון לפרשנות. המסקנה שהשתמעה היתה שלא ניתן לבסס את העבודה בחווה על פועלים יהודים בלבד. ברמן תמך בהעסקת ערבים בחווה, שכן זו היתה עבודה זולה ויעילה, והשיקול העיקרי שלו היה להציג את החווה כרווחית. ולכןלכן באוקטובר 1909 הודיעו הפועלים על שביתה. רופין תמך בעמדת הפועלים של עבודה עברית בלבד משיקולים לאומיים.<ref>{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=112-105}}</ref>