משה ברמן – הבדלי גרסאות

משה ברמן נולד בחצי האי קרים ש[[האימפריה הרוסית|באימפריה הרוסית]] למשפחה ציונית שעסקה ב[[חקלאות]], והאמינה שאקלימה של ארץ ישראל דומה לאקלימה של קרים וכי הם מכשירים עצמם לעלייה ולעבודת האדמה בארץ הקודש. הוא למד [[אגרונומיה]] ב[[ברלין]] ושם הכיר בשנת 1900 את [[אוטו ורבורג|אוטו ורבורג,]] שבדק באותה העת אפשרויות של התיישבות יהודית ברחבי [[האימפריה העות'מאנית|האימפריה העות'ומנית]], ובין היתר גידול כותנה באסיה הקטנה והקמת מושבה יהודית, בשם "[[מסילה חדשה]]" ליד [[קונסטנטינופול|קושטא]], שתהווה תחנת מעבר והכשרה של עולים ל[[ארץ ישראל]]. עם סיום לימודיו עבד ברמן במושבה זו כשנתיים, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל בהשפעת גיסו, האגרונום ד"ר [[זליג סוסקין|זליג סוסקין,]] שעלה לארץ ב-1896.<ref name{{הערה|שם="הערה מספר 20170705053006:2" />}}{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=יעקב גולדשטיין|שם="חצר כנרת" בתוך|כתב עת=הכנרת וסביבתה (ערכו מוקי צור, גבריאל ברקאי ואלי שילר)|מו"ל=ירושלים: הוצאת אריאל|שנת הוצאה=מרס 1999|עמ=106}}}}

בפועל, [[קרן קיימת לישראל|הקרן הקיימת]] החכירה בינואר [[1908]] את אדמות דלייקה אום ג'וני לחברת [[הכשרת הישוב]] שהוקמה באותה העת. לאור המלצותיו של ברמן החליטו חברת הכשרת הישוב וארתור רופין להקים במקום חוות לימוד לפועלים. הקמת החווה היתה עבודתו היישובית הראשונה של המשרד הארץ ישראלי שנוסד באביב תרס"ח. אם כן, מטרתה של החווה הייתה להדריך את הפועלים בשנים הראשונות לעבודתם: להרגיל אותם לאקלים ולאדמה וללמד אותם שיטות עבודה מודרניות, לשלם להם שכר כדי שירגישו שותפים ויוכלו בהמשך לרכוש בהמות וזרעים, לחכור או לקנות בתשלומים אדמה וכך יהפכו לאיכרים עצמאים. אחד השיקולים לקביעת מיקום החווה היה הימצאותו של ח'אן הרוס חלקית במקום, שמנע את הטורח להשיג רישיון בנייה מהשלטונות. השגת רישיון זה גרמה בדרך כלל לקשיים רבים להתיישבות היהודית ולא תמיד הוכתרה בהצלחה.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=ירושלים|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=37-35}}}}<ref name{{הערה|שם="הערה מספר 20170705053006:4">|{{צ-ספר|מחבר=יעקב גולדשטיין "חצר כנרת", בתוך|שם=הכנרת וסביבתה, בעריכת מוקי בצר, גבריאל ברקאי ואלי שילר|מו"ל=אריאל, ירושלים|שנת הוצאה=1999|עמ=106}}</ref><ref>}}{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1914-1908|מו"ל=עבודת הסמכה, האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=ירושלים, תשרי תשל"ז|עמ=60-28}}</ref><ref>}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_19.6.pdf|הכותב=מרגלית שילה|כותרת=התכניות להקמת חוות-הלימוד החקלאית הציונית הראשונה והביקורת עליהן|אתר=www.ybz.org.il|תאריך=קתדרה 19, אפריל 1981}}</ref>}}

עם הגעת הפועלים ל[[מנחמיה|מלחמיה]], המושבה הקרובה ביותר לדלייקה, כינס ועד '[[החורש|החורש']] - ארגון של פועלי הגליל - אסיפה ביבנאל שבה השתתפו כ-40 פועלים. לאחר דיון סוער, החליטו הפועלים, כפשרה בין ההצעות שנדונו, על "בויקוט [חרם] פסיבי" נגד העלייה לאדמות דלייקה. הנימוקים שלהם, שהובאו במכתב ששלחו לרופין, היו אישיותו של האגרונום ברמן - על פי עבודתו בארץ במשך שלוש שנות ישיבתו בה, הם הסיקו שהוא התייחס לכסף ציבורי מתוך קלות דעת. יתר על כן, העובדה שהעסיק פועלים ערבים ביער הרצל, הצביעה, לדעתם, על היעדר הבנתו את השאיפות הלאומיות היהודיות בארץ. אופן עריכתו את תקציב החווה הצביע על אי ידיעתו את תנאי המקום. לדעתם, התנהגות ברמן כ'פקיד' תגרום לכך שאף הפועלים הטובים לא יתמידו בדרכיהם הטובות ואין לצפות שיעשו את מלאכתם נאמנה. הם טענו שהימצאות מנהל טוב ופועלים טובים - כרוכים זה בזה, ובלי האחד אין לצפות לשני. כמו כן הם העלו חשש שהתקציב של חברת [[הכשרת הישוב]], שברמן הכין, שהבטיח רווחים נאים לבעלי המניות כבר בשנה הראשונה, מוגזם - מה שעלול להכשיל את המשרד הארץ ישראלי כבר בצעדיו הראשונים בארץ. בפועל, נראה ששיקול מרכזי בהחלטת אנשי 'החורש' על הטלת ה'בויקוט', היה התחרות בין פועלי הגליל לפועלי יהודה על מקומות עבודה מוגבלים ואולי גם הבעת מורת רוח על כך שהם לא נבחרו לעבוד בחווה. מנגד, הפועלים שברמן קיבל לעבודה טענו שבארץ יש תקופת שפל, כי לאחר הקונגרס הציוני השמיני ב-[[1907]] נפסקה לחלוטין רכישת הקרקעות. כדי לצאת מאווירת היאוש, טענו, צריך לבצע עבודה מעשית ללא דיחוי, בעידודם של ד"ר רופין וד"ר טהון. לדבריהם, אין חשיבות לתקציב ומותר לברמן לתקן את טעותו ואין אגרונומים אחרים בארץ. בנוסף, התחלת העבודה בדלייקה עשויה להביא אחרים לפעול ומתוך העבודה יצמחו אנשים מנוסים יותר. נראה שהפועלים שנבחרו לעבוד בחווה ייחסו חשיבות רבה לעצם הפעולה הלאומית של הקמת התיישבות חדשה והם קיוו שהקמתה של החווה הראשונה תביא בעקבותיה עבודה נוספת.<ref name{{הערה|שם="הערה מספר 20170705053006:2">|{{צ-ספר|מחבר=גרשון גרא, ליקט וערך|שם=חצר כנרת ואנשיה, סיפורה של החווה הלאומית הראשונה, דברים בשם אומרם|מו"ל=תל אביב, הוצאת גג|שנת הוצאה=תשנ"ו|עמ=47-46}}</ref>}}

ב-6 ביוני 1908 החל ברמן עם שמונה פועלים בעיבוד הקרקע של דלייקה. הם מצאו במקום [[חאן (מבנה)|חאן]] ערבי הרוס למחצה, מלא זבל, נחשים ועקרבים. הפועלים שיפצו את החאן והקימו במבנה מטבח, חדר אוכל ובית חולים. תנאי החיים במקום היו קשים ביותר: חדר השינה היה על הגג, בחום הלוהט ללא צל ומחסה. התזונה והתנאים הסניטריים הקשים גרמו לקדחת. ערבי דליקה קיבלו את הפועלים בפנים זועפות, שכן הפועלים פגעו בשלטונם הבלתי מוגבל באזור. ברמן שידע ערבית וטורקית ידע כיצד לנהוג בערבים ולשמור על קשרים טובים עם השלטונות וכך הפועלים יכלו להתבסס מעט ולהתקדם בעבודתם. ימים ספורים לאחר עלייתם לקרקע, בחרה הקבוצה לכנות את החווה בשם כנרת.<ref name{{הערה|שם="הערה מספר 20170705053006:0">|{{צ-ספר|מחבר=י. בלוך "מראשית כנרת ודגניה", בתוך|שם=ספר העלייה השנייה|מו"ל=ערוך בידי ברכה חבס, בהשתתפות אליעזר שוחט|שנת הוצאה=תל אביב, הוצאת עם עובד, תש"ז|עמ=406-403}}</ref>}}

רופין סיכם את רשמיו החיוביים מביקורו בחווה במכתב מ-22 בדצמבר 1908 ששיגר להנהלת חברת הכשרת הישוב בברלין: "חלה התקדמות רבה בעבודה... עבודת הבנייה כמעט נגמרה. הבית מכיל 6 חדרים וחצר גדולה 50X50 מ'. כמו כן נבנה מטבח.. בערך 20 פועלים יהודים עובדים במשק, מהם 12 קבועים והיתר זמניים. היחסים בין מר ברמן והפועלים הם טובים מאוד ויחס הפועלים לעבודה הוא טוב מאוד. הלוואי הלאה!" <ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=גרשון גרא, ליקט וערך|שם=חצר כנרת ואנשיה, סיפורה של החווה הלאומית הראשונה, דברים בשם אומרם|מו"ל=תל אביב, הוצאת גג|שנת הוצאה=תשנ"ו|עמ=51}}</ref>}}

החוקרת מרגלית שילה סיכמה כך את התקופה הראשונה של פעילות החווה: "מעז יצא מתוק. דווקא הסבל הרב שליווה את תחילת העבודה בחווה, תנאי המגורים הקשים שהן הפועלים והן הפקיד היו שותפים להם, העבודה הקשה מבוקר עד לילה והרצון העז של ברמן להוכיח את יכולתו בעבודה זו ולסתור את דברי אנשי 'החורש', הביאו לשיתוף פעולה ולרגשי אחווה חד-פעמיים בין הפקיד לבין הפועלים. בתקופה קצרה זו היו הפועלים והפקיד בחזית אחת והם רצו לדחות במשותף את טענות מתקיפיהם. התקופה בין שבועות לסוכות כונתה "ירח הדבש" של חוות כנרת. במקום בו היו תנאי העבודה קשים ביותר שררה אחווה מיוחדת".<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ ישראלי 1914-1908|מו"ל=האוניברסיטה העברית, החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=67}}</ref>}}

המתח בין ברמן לפועלים הגיע לשיא בסוף קיץ תרס"ט, כאשר ערימות התבואה היו על הגורן והתעורר חשש שהגשם הצפוי ירטיב את התבואה. ברמן שיגר שליח לכפר הקרוב והביא קבוצת ערבים לעבודה. זו היתה הסיבה המיידית להחלטת הפועלים בחווה להכריז בסוף [[אוקטובר]] 1909 על שביתה . עפ"י גירסה נוספת, השביתה פרצה על רקע רצונו של ברמן להחתים את הפועלים על חוזה חדש, שנועד לאפשר לברמן להעסיק ערבים בחווה, כאשר הפועלים מסכימים לכך מראש. בכל מקרה, [[ארתור רופין|רופין]] הוזמן על ידי ברמן לחווה, כדי לפתור את הסכסוך, אך הוא הגיע לחווה לאחר כשבועיים. בינתיים, השביתה הסתיימה לאחר ארבעה ימים בפיוס בין הצדדים, אבל שמונת הפועלים, אנשי קומונת [[רומני (עיר)|רומני]], שהיו ממייסדי החווה, עזבו ועברו ל[[חדרה|חדרה,]] כדי להמשיך את עבודתם השיתופית.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=143-132}}</ref><ref name}}{{הערה|שם="הערה מספר 20170705053006:0" />}} ההיסטוריון [[יעקב גולדשטיין]] כתב ששביתה זו פרצה בגלל הסתירה בין תפיסתם של העולים בעלייה השניה לבין תפיסתו של ברמן. הפועלים האידיאולוגיים גיבשו תפיסה של "כיבוש העבודה" ויצירת מעמד פועלים יהודי בעל תחושת שליחות חברתית ולאומית. מנגד, ברמן גיבש תפיסה פרגמטית, שעיקרה הצלחת החווה מבחינה משקית ולכן העסיק פועלים ערבים בחווה - מהלך שהפועלים התנגדו לו בתוקף.<ref name{{הערה|שם="הערה מספר 20170705053006:4" />}}

תנאי המגורים בחווה היו גרועים וגם המצב התזונתי היה ירוד. לתנאי המגורים היתה השפעה מיידית על מצב בריאותם ועל עבודתם של הפועלים ובסופו של דבר אף על האווירה במקום ועל ריבוי המריבות והסכסוכים. בתחום הרפואי, החל מסתיו 1908 היה מצב החולים בחווה בכי רע. מתוך כ-20 הפועלים חלו מחציתם. המחלה הרווחת היתה מלריה שתקפה בעיקר את העולים החדשים. בחווה לא היה כל טיפול בחולים ובשל צפיפת המקום חיו ביחד החולים והבריאים. נוסף למחלתם סבלו הפועלים מחיסרון כיס, שכן פועל יומי לא כסף קיבל בתקופת מחלתו. פועל חודשי שחלה נחשב כאוכל לחם חסד ומקבל שכר שלא מגיע לו. הפועלים חשו עצמם כעזובים ומופקרים - אין דואג ואין מבין. מנגד, ברמן ראה בחולים קבוצת 'פרזיטים' הנהנים מבטלה והגורמים הוצאות מיותרות לחווה ומחבלים בהתקדמותה המשקית. "ככל שהתנאים הפיסיים נעשו קשים יותר, כן גדל מספר החולים, התמעטה העבודה החקלאית בחווה וגדל קיצפו של הפקיד. הדבר היה חסר מוצא והיה לגורם חשוב בהתערערות היחסים בין הפועלים לפקיד", כפי שארע בהמשך.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=76-74}}</ref><ref name}}{{הערה|שם="הערה מספר 20170705053006:1">|{{קישור כללי|כתובת=http://www.malon.co.il/article.aspx?id=16405|הכותב=|כותרת=סיפור החיים בחוות (חצר) כנרת ומנהל העבודה ברמן|אתר=malon.co.il|תאריך=}}</ref>}}

בנוסף, היתה מחלוקת בסיסית לגבי ניהול החווה - ברמן רצה בשלטון ריכוזי בחווה ודרש מהפועלים ציות מלא להוראותיו, ואילו הפועלים, אנשי העלייה השנייה, רצו בעבודה עצמאית ובקבלת אחריות לגבי העבודה, ללא תלות בהוראות הפקידות.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=82-81}}</ref>}}

הנושא העיקרי שהעסיק את פועלי העלייה השנייה בכלל ואת פועלי החווה בפרט היה העבודה הערבית בישובים יהודיים. חברת הכשרת הישוב שהקימה את החווה קבעה עם הקמתה את הכלל של "העסקת יהודים ככל האפשר", אך עיקרון זה היה נתון לפרשנות. המסקנה שהשתמעה היתה שלא ניתן לבסס את העבודה בחווה על פועלים יהודים בלבד. ברמן תמך בהעסקת ערבים בחווה, שכן זו היתה עבודה זולה ויעילה, והשיקול העיקרי שלו היה להציג את החווה כרווחית. לכן באוקטובר 1909 הודיעו הפועלים על שביתה. רופין תמך בעמדת הפועלים של עבודה עברית בלבד משיקולים לאומיים.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=112-105}}</ref>}}

האירוע שהביא את המתח בין ברמן לפועלים לשיא כשבוע לאחר מכן (7 בפברואר) היה מותו של אחד הפועלים בחווה, מאיר אינגברמן[[מלריה|,]] ב[[בית חולים]] ב[[טבריה]], לאחר שחלה ב[[מלריה|קדחת]]. עמיתיו הפועלים בחווה ביקשו מברמן עגלה כדי לנסוע לטבריה [[הלוויה|להלוויתו]]. ברמן אישר את הבקשה, מה גם שבאותו יום בשל [[גשם|גשמים]] עזים, לא יצאו הפועלים [[בהמה|והבהמות]] לעבודה. עקב מספרם הרב של המעוניינים להגיע להלוויה, רתמו הפועלים [[סוס (סוג)|סוסים]] לעגלה נוספת. ברמן שזעם על כך שלא ביקשו את אישורו, צעק על הפועלים שנעלבו מהתנהגותו ביום קשה זה, בעוד חברם מוטל מת בטבריה ולכן התירו את הסוסים משתי העגלות ויצאו לטבריה ברגל ולכן הם החמיצו את ההלוויה. כאשר שבו לחווה מאוחר ב[[לילה]], החליטו הפועלים פה אחד לראשונה לתבוע את פיטוריו של ברמן (בשביתה הראשונה ב-1909 הם לא העלו דרישה כזו), שכן להבנתם העלבון שהעליבם ברמן היה כה צורב ועמוק, עד שחשו שאין כל אפשרות להמשיך ולעבוד במחיצתו. הם הודיעו שהחלו ב[[שביתה כללית]], ודרשו מרופין להגיע בדחיפות לחווה. העובדה שבראשם עמד כצנלסון, אדם בעל שיעור קומה, השפיעה על תקיפותם ועקביותם. בהודעתם הוסיפו הפועלים שהם מוכנים לעבד את השדות ולטפל בבעלי החיים בחווה אך ללא פיקוחו של ברמן. אופי השביתה היה חידוש גמור - הפועלים הביעו את מורת רוחם הגמורה מהמנהל אבל הודיעו במקביל על דבקותם בחווה. עם הגיעו לחווה, החל רופין במו"מ מייגע עם ברמן והפועלים שנמשך מספר ימים ובסופו החליט רופין שברמן והפועלים השובתים חייבים לעזוב ולכן הוא פיטר את ברמן כמנהל החווה. הפועלים ראו בהחלטתו זו הישג, שכן הם הצליחו לסלק פקיד גרוע, משפיל ומנצל.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=153-144}}</ref><ref>}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://israelitombstones.blogspot.com/2012/11/25_15.html|הכותב=עודד ישראלי|כותרת=הפועל הצעיר - מצבות מדברות 1950|אתר=israelitombstones.blogspot.com|תאריך=15 בנובמבר 2015}}</ref><ref name}}{{הערה|שם="הערה מספר 20170705053006:1"}}{{הערה|שם=הערה /><refמספר name="20170705053006:3" />}}

[[מנחם שמואלי (ממשי)|מנחם שמואלי]] (ממשי) כתב מאמר ארוך על השביתה ב"הפועל הצעיר" ב-31 במרס 1911. לדבריו, ברמן הוא האחראי לשביתה עקב יחסיו עם הפועלים במשך שלוש השנים של פעילות החווה. ברמן לא שינה את יחסו השלילי לגבי עבודה עברית, למרות שהפועלים בחווה עבדו במסירות יוצאת דופן, מאור הבוקר עד חשכת הלילה. ברמן השפיל את ערך העבודה של פועליו היהודים וגילה את נטייתו לקבל פועלים זרים. לאחר ש"קבוצת רומני" עזבה ועברה לחדרה, החמיר יחסו של ברמן לפועלים. ברמן השתדל תמיד להפיץ את הדעה, שיחסים בין פועל לפקיד צריכים להיות נורמליים, כלומר יחס של מנצל למנוצליו. ממשי טען שהיחס הנכון בן הפקיד לפועלים הוא מסירות של הפועלים לעבודתם בכל ליבם וקבלת מרותו של הפקיד, אבל הפקיד צריך תמיד לזכור שפועל חרוץ ומסור דורש לקבל יחס של כבוד, ו"אם עולה ביד הפקיד להמית את רגש הכבוד בפועל, ממית הוא בהכרח גם את הפועל שבו. ברמן וכל פקיד ממין זה יכול בהנהגתו להשחית לאט לאט את הפועלים אם הם חלשים ולהביא על ידי כך את המוסר שתחת ידו לידי הריסה, או אם הפועלים חזקים במוסריותם, לרדת בעצמו מעל הבמה".<ref name{{הערה|שם="הערה מספר 20170705053006:3">|{{צ-ספר|מחבר=גרשון גרא, ליקט וערך|שם=חצר כנרת ואנשיה, סיפורה של החווה הלאומית הראשונה, דברים בשם אומרם|מו"ל=תל אביב, הוצאת גג|שנת הוצאה=תשנ"ו|עמ=91-87}}</ref>}}

[[יעקב האפט]], שהיה אז האמרכל (המנהל האדמיניסטרטיבי) בחווה כתב: בשביל ברמן החלטת רופין לפטר אותו מתפקידו בחווה הייתה פסק דין גורלי. הוא התקשר למקום בכל נימי נפשו, השקיע בו כמיטב כוחו הרב ומלהט נפשו, והיה זה רק זמן קצר לאחר שהגיעה לו השעה הנכספת והעביר לכאן את משפחתו מחיפה. והנה נחתה עליו מהלומה זו, והוא נשבר. האגרונום [[אהרן אהרנסון|אהרון אהרונסון]] הגיע אז גם הוא לכנרת, לסעוד ברעו וידידו ברמן, ישב שם בכל משך השביתה ולאחר הסיום העצוב לקח את ברמן אליו, לעבוד יחד איתו בתחנת הניסיונות שלו ב[[עתלית]]. ושוב, שניהם היו בעלי אופי תקיף ועומדים על דעתם, לא יכלו השניים להמשיך הרבה בעבודתם המשותפת, הם נפרדו וברמן עזב את הארץ. פגשתיו בירושלים לאחר גמר המלחמה הראשונה. הפצע לא הגליד והוא התהלך כצל, שב לחו"ל ולאחר זמן לא רב נפטר בגולה.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=גרשון גרא, ליקט וערך|שם=חצר כנרת ואנשיה, סיפורה של החווה הלאומית הראשונה, דברים בשם אומרם|מו"ל=תל אביב, הוצאת גג|שנת הוצאה=תשנ"ו| עמ=98}}</ref>}}

'''יחסו לפועלים ולעבודה עברית''' - ברמן ייחס חשיבות עליונה לעבודה החקלאית ולהצלחתה הכלכלית של החווה, אבל הוא לא ראה את הקשר המתחייב בין ה[[חקלאות|פיתוח החקלאי]] של הארץ לבין קידום הפועלים. תנאי החיים של הפועלים בחווה העידו על כך שברמן לא התעניין בקידומם ובטיפוחם וראה בהם אמצעי למימוש מטרתו של הצלחת החווה. כאשר העבודה עלתה יפה, היה ברמן שבע רצון אבל כאשר התגלו קשיים, הפועלים חלו והתפוקה ירדה, ברמן חיפש מכשיר יעיל יותר. תפיסתו הייתה שמטרתה הראשונית של החווה היא לא לחנך חקלאים יהודים, אלא להוכיח שיש אפשרות להקים בגליל התחתון משק חקלאי רווחי. לכן ברמן לא היסס להעסיק בחווה פועלים ערבים, כפי שאירע קודם לכן במשתלה בלוד, כי הם נחשבו בעיניו כיעילים וזולים יותר, והוא ניסה להערים על הפועלים בחווה כדי שלא יתנגדו להעסקתם. ככל שמצב החווה הידרדר, הירבה ברמן להעסיק פועלים ערבים ובמקביל הוא המעיט להתחשב בפועלים היהודים.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=90-88}}</ref>}}

'''מעמדו הרם כמנהל''' - גם בתקופה שבה שררה רוח טובה בחווה, כתב ברמן לרופין שהוא חושש שהפועלים עלולים להתגאות יתר על המידה ולבוא בתביעות אל מעסיקיהם. ברמן לא הירבה לכתוב למשרד הארץ ישראלי על פועליו, אולם במקרים שכן עשה זאת, הוא בדרך כלל העביר עליהם ביקורת. ברמן ציפה שיתקיים פער מעמדי בינו לבין הפועלים והוא טען שהיחסים בין הפועל ובין נותן העבודה צריכים להיות נורמליים, כלומר יחס בין מנהל לכפופים לו. כך, בעוד שהפועלים קיבלו שכר יומי בהתאם לעבודתם, ברמן קיבל שכר שנתי קבוע שהיה גבוה פי 10 משכרם של הפועלים בחווה. אפילו רופין תהה, אם ראוי שיהיה פער כה גדול בין מעמד הפועלים למעמדו של ברמן. האחרון רצה לעצב את הפועלים כראות עיניו, ואילו הפועלים האידיאולוגים בעלייה השנייה סירבו לממש את עקרונותיו של ברמן לגבי ניהול החווה שכללו חובת ציות וקבלת מרותו ללא עוררין. לברמן היתה נטייה לרכז בידיו את האחריות על העבודה ולא להעבירה לפועלים וכך להבטיח את שליטתו על כל הנעשה בחווה. לכן הוא התנגד להקמת ועד פועלים והתערב בחייהם של הפועלים. המתח ביחסיו עם הפועלים, מצא את ביטויו בהתבטאויות גסות של ברמן כלפי הפועלים. "ברמן היה חסר טקט ולא הבין לנפש הנתונים למרותו".<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=93-90}}</ref>}}

"הגורם המעכיר ביותר את חיי החווה היה חוסר כל שיתוף והבנה בין ברמן המנהל לבין הפועלים. ברמן לא דאג להקלת הסבל הפיזי ולשיפור תנאי חייהם של הפועלים והתגלה במשך הזמן כפקיד מתנשא וגאה... למעשה לא היה שיתוף פעולה אידיאי בין הפקיד לפועליו. חוסר הבנה זה היה בעוכרי כל היחסים ומנע מלכתחילה את תיקונם... חוסר הערכתו של ברמן את הפועלים ואת העבודה העברית והעלבונות שהטיח בהם, הביאו לדמורליזציה של הפועלים, להכנעתם ולבסוף למרידתם".<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=129-128}}</ref>}}

'''אי הצלחתה של החווה מבחינה חקלאית ומשקית''' - הרעיון להקמתה של חוות כנרת היתה שהיא תהפוך לרווחית אבל בפועל היא סבלה הפסדים. זאת בגלל גורמים אובייקטיבים וצפויים מראש - אדמות לא פוריות וקשות לעיבוד, בצורת, נזקים בגלל הגניבות והשריפות של הערבים והוצאות לשמירה, תברואה לקויה, פועלים ללא ניסיון ותחלופה רבה של פועלים בחווה. מעבר לכך היו גורמים לא צפויים - ליקויים בתכנון המשק ודרך ניהולו על ידי ברמן, העבודות לא בוצעו תמיד בזמן וניהול ספרי החשבונות היה מרושל. ארגון החורש ועיתון "אחדות" מתחו ביקורת נוקבת על יכולתו המקצועית של ברמן ועל ניהול רשלני ובזבזני של המשק החקלאי. גם ברמן עצמו היווה מעמסה כספית על החווה בגלל משכורתו הגבוהה.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=127-112}}</ref>}}

'''היעדרויות מהחווה''' - ברמן הירבה להעדר מהחווה, כדי לבצע רכישת רבות עבור החווה וגם כדי לבקר את משפחתו שנשארה בחיפה. נסיעותיו המרובות מנעו ממנו לסייע במקרים קשים שאירעו בחווה, כמו שריפה והתנפלות בדווים. עקב נסיעותיו שכר ברמן פקיד נוסף במעמד של משגיח על העבודה - תפקיד שהיה שייך לתחום עבודתו של ברמן - מה שהגדיל את הוצאות החווה. למרות הידע הרב של ברמן בחקלאות, חוסר התמסרותו של ברמן לעבודה, פגע בהתפתחותה.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=93-92}}</ref>}}

עם זאת, מרגלית שילה מציגה במחקרה גם דעה הפוכה, לפיה אם היה בחווה פקיד אחר, שונה מברמן באופיו ובהתנהלותו עם הפועלים, הבעייה לא היתה נפתרת, שכן הקושי לא היה זהות הפקיד אלא שיטת הפקידות עצמה. דעה זו התחזקה לאחר שנת פעילותו של יואל גולדה, שהחליף את ברמן בתפקידו ויחסיו עם הפועלים היו טובים. עיתון [[האחדות]] של מפלגת [[פועלי ציון]] ניהל מאבק לביטול שיטת הפקידות ולמתן עצמאות לפועלים - "... כל הניסיון הרב והמעציב של הישוב עד עתה מלמד אותנו כי חיכוכים וסכסוכים בין הפועלים והפקיד העומד על גבם - הם דברים מן ההכרח, לו גם יהיה הפקיד בבחינת צדיק גמור, ולו גם יהיו הפועלים אידיאליים או תמימים. חיכוכים מוכרחים לפרוץ וסופם שיד הפועלים על התחתונה. דבר זה הכרחי ונובע מכל שיטת הפקידות". אחד הפועלים העלה הרהור אחר - האגרונום צריך להיות מורה ומדריך, אבל צריך לבטל את שיטת ההנהלה שגורמת ליחסים גרועים בין המנהל-אגרונום לבין הפועלים. דברים אלה היוו סנגוריה על ברמן והצגת חולשותיו כחולשות שנובעות ממעמדו ולאו דווקא מאופיו הגרוע. הכותב טען שצריך להיאבק בשיטת הפקידות ולהביא לביטולה.<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=מרגלית שילה|שם=חוות הלימוד של המשרד הארץ-ישראלי 1908–1914|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[האוניברסיטה העברית]], החוג להיסטוריה של עם ישראל|שנת הוצאה=תשל"ז|עמ=131-129}}</ref>}}

גם ברל כצנלסון, ראש ועד הפועלים בחווה, הדגיש בדברי הסיכום שלו על השביתה הגדולה את העימות הבלתי נמנע בין הפועלים לפקיד כך: "...התחילה מלחמה ישירה בין הפועלים ובין האדמיניסטרציה על עצם הפרנציפ של הנהלת העבודה.... וכאן נתגלה, שקשה לעבוד עם הפועל העברי וקשה לפועל העברי לעבוד עם אדמיניסטרטור. לא הייתה אף חווה אחת בארץ, שהייתה לה תקופת עבודה שקטה, אם כי רבים מבין הפקידים התחילו את עבודתם מתוך רצון להרמוניה ביניהם ובין הפועלים...."<ref>{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://kineretyard.wordpress.com/2011/02/21/sum-berl/|הכותב=ברל כצנלסון|כותרת=מסיכומי השביתה|אתר=kineretyard.wordpress.com|תאריך=}}</ref>}}