סלסה (מוזיקה) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 1:
'''סלסה''' היא סגנון [[מוזיקה לטינית]] שהתפתח ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] של [[המאה ה-20]], ב[[ניו-יורק]],
מוזיקת הסלסה מתאפיינת בכלי נגינה המנגנים תבניות אופייניות במקצב 8/8: כלי הקשה - טימבלס (מערכת תופים לטינית), קונגס או [[תופי קונגה]], בונגוס או [[תופי בונגו]], [[קלאווה]], [[מאראקס]] וגווירו. פסנתר שמנגנן מונטונו - תבנית שחוזרת על עצמה, ומבוססת בדרך כלל על ארבעה [[אקורד_מז%27ורי|אקורדים מז'וריים]], וכלי נשיפה בדומה ל[[ג'אז]] שמנגנים את רוב המלודיה והמעברים. סימן הזיהוי של כל סגנונות הסלסה הוא תבנית הבאס - שמנגן על פעימות 2.5, 4, 6.5 ו-8 בניגוד לרוב הסגנונות המודרניים בהם הוא מנגן על 1 ו-5. אליהם מצטרפת בדרך כלל שירה ב[[ספרדית]] שהיא השפה העיקרית של הסגנון.
==מקורות הסלסה==
הסלסה התפתחה מסגנונות קודמים שמקורם ב[[קובה]]:
מקור המונח סלסה: במקור משמעו רוטב. השימוש במונח בהקשר של המוזיקה מקורו כנראה בשנת 1955 עם הקמת הלהקה Conjucto Los Salseros, ובשנת 1962 עם יציאת השיר Salsa y Bembe של ג'ימי סבאטר.
שורה 13:
כל הכרטיסים להופעות הלהקה נמכרו מראש, כולל הופעה שנערכה באצטדיון היאנקי בניו-יורק ב-1973 בפני 50,000 צופים. בשנת 1978 חברת התקליטים הוציאה תקליט מהופעה חיה שנערכה במדיסון סקוור גרדן בניו-יורק.
במקביל קמו הרכבים ולהקות שניגנו מוזיקת סלסה ב[[פוארטו ריקו]], [[סנטיאגו דה קאלי]] ב[[קולומביה]], [[הרפובליקה הדומיניקנית]] ומקומות רבים ב[[ארצות הברית]] בעולם. במקביל אך במנותק, התפתח ב[[קובה]] סגנון מוזיקלי קרוב לסלסה בשם טימבה, והפך להיות הסגנון המוביל בקובה. בשנות ה-80 התפתחה בהשפעת מוזיקת הפופ והפופ הלטיני מוזיקת הסלסה הרומנטית. בשנות ה-2000 התפתחה בניו-יורק הסלסה הקשה (סלסה דורה), כמגמה נגדית, שנועדה להחזיר את המקצב לצורה המקורית שלו של שנות ה-70. סגנון נוסף שהתפתח הוא סלסטון, המשלב בין סלסה ל[[רגאטון]]. במקביל התפתח בקובה סגנון קובטון, המשלב בין טימבה ל[[רגאטון]]. כיום פועלים מגוון הרכבי סלסה בכל הסגנונות.
בין האמנים הבולטים הנוספים שהשפיעו על הסגנון בכל שנותיו: פרנקי רוויז (פוארטו ריקו/ניו יורק), אל גראן קומבו דה פוארטו ריקו, לה סונורה קרוסלס (קולומביה), גרופו ניצ'ה (קולומביה), [[מארק אנתוני (זמר)]] ועוד.
| |||