ירמיהו – הבדלי גרסאות

[[קובץ:SA 160-Jeremia op de puinhopen van Jeruzalem.jpg|ממוזער|250px|ירמיהו על חורבות ירושלים (1844) - ציור מאת [[הוראס ורנה]]]]
[[קובץ:Ehad Haam street P1130405.JPG|שמאל|ממוזער|200 פיקסלים250px| ציור מדומין של ירמיהו הנביא באחד מארבעת מדליונים משוחזרים ומשובצים בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ב[[רחוב אחד העם]] 35 ב[[תל אביב]]]]

משעת הקדשתו לנבואה הופקד ירמיהו "עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ".{{הערה|ירמיהו א, י}} אולם, את עיקר נבואותיו תפסה שאלת השואה העתידה לבוא – האם האסון יכלול גם את [[ממלכת יהודה|יהודה]], והאם קרוב או רחוק הוא? - ואילו בשאלה האחרונה, "לבנות ולנטוע", המעיט לעסוק. שני חזונות שצורפו ל[[נבואת הקדשה|חזון ההקדשה]],{{הערה|ירמיהו א, ד-י}} "חזון מקל השקד"{{הערה|שםירמיהו א, יא-יב}} ו"חזון הסיר הנפוח",{{הערה|שםירמיהו א, יג-יט}} הבהירו לו שהאסון אכן קרוב מאד, ושיפגע גם ביהודה, וכי מדובר באויב שיבוא מצפון.{{הערה|שםירמיהו א, יד}} אלא שטיבו של אויב זה התבהר לירמיהו רק מקץ 21 שנים, בשנת 605, לאחר קרב כרכמיש: אויב זה הוא נבוכדנאצר. אלא שאז התחוללה גם תמורה מסוימת במבט ההיסטורי של נבואות ירמיהו: חלף התאוריה של "מטה הזעם" שהודגשה בנבואות ישעיהו, תאוריה שהציבה את ירושלים ויהודה במרכז ההיסטוריה העולמית, הציגו נבואותיו של ירמיהו גם תפיסה שבה הצטייר נבוכדנאצר כשליחו הזמני של אדון ההיסטוריה, לא רק על מנת להעניש אלא על מנת להבטיח את שלום העולם. מסקנתו של ירמיהו היא, שעל יהודה להשתלב במערכת חדשה זו ולהיכנע למלך בבל, שכן זהו רצון האלוהים.{{הערה|ירמיהו כז,ה ואילך}} בו בזמן הוא חזה את המלכתו של "צֶמַח צַדִּיק" מבית דוד: "וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה-שְּׁמוֹ אֲשֶׁר-יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ".{{הערה|יר'ירמיהו כג, ה-ו}} בנבואות אלו אין, אפוא, היבט [[אסכטולוגיה|אסכטולוגי]] כלשהו לא בנבואה שבפרק כז, המדברת על כניעה לבבל, ולא בנבואת צמח צדק.

רק במגילת הנחמה (פרקים ל-לא), שנחתמה כנראה אחרי החורבן, חזר ירמיהו שוב להדגיש את התפיסה הלאומית. ופתח פתח לסיכויי התשועה האסכטולוגית: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-ה' אֱלֹהֵינוּ".{{הערה|ירמיהו לא, ד-ה}} אלה דברי ניחומים שאין להם זמן קבוע. לידי שיא רגשי מגיעים דברי הנחמה כשהם נאמרים ל[[רחל]] המבכה על בניה.{{הערה|שםירמיהו לא, טו ואילך}} בדברי הנחמה הללו מצטיירת הגאולה העתידית כהחזרת עטרה ליושנה, שיבת בנים לגבולם, יישוב הארץ, חידוש השמחה העממית בכל עונות השנה, וחידוש [[עלייה לרגל|העלייה לרגל]].{{הערה|שם, ד-ה, יא-יג וכו'}} בנבואה אחרת מדובר על חידוש מלכות [[בית דוד]].{{הערה|ירמיהו לג, טו}} לא נאמר שם דבר על יחסו של מלך העתיד לגויים, מלבד: "אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ".

אל היסודות הללו המדברים על שיקום, מצטרפים יסודות [[אוטופיה|אוטופיים]] מובהקים, בעלי אופי רוחני מובהק: בדברו על חידוש הברית בין ה' לישראל מדגיש ירמיהו, שהברית תהיה כתובה על לבם,{{הערה|ירמיהו לא, לב}} שלא כברית הראשונה שהייתה כתובה רק על לוחות אבן. דעת ה' תהיה לקנין כללי: "כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם".{{הערה|שם, לג}} ירושלים תהיה אז "כִּסֵּא ה'",{{הערה|ירמיהו ג, יז}} וכל הגויים יקוו לשם ה' בירושלים. אולם הזמן בו יקרו דברים אלה אינו קבוע: יהיה זה "בָּעֵת הַהִיא", "בַּיָּמִים הָהֵמָּה", "בַיּוֹם הַהוּא" וב"יָמִים בָּאִים". הווה אומר: אין ביכולתו של הנביא ירמיהו לקבוע זמן המאורעות הללו.

* מיכאל אביעוז, '''נבואתו של ירמיהו''', תל אביב: ספריית האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, תשס"ה-2005.

* [[יאיר הופמן]], '''ירמיה''', סדרת "מקרא לישראל", ירושלים: [[הוצאת מאגנס]] ותל אביב: [[עם עובד]], 2001.

* [[צבי אדר]], '''ירמיהו הנביא''', תל אביב: גומא, תשל"ב-1972.

* [[בנימין לאו]], '''ירמיהו - גורלו של חוזה''', תל אביב: [[ידיעות ספרים]], 2010.

* [[זאב ויסמן]], '''מושיעים ונביאים:שני פניה של הכריזמה במקרא''' ,תל אביב: הילל בן חיים- הקיבוץ המאוחד, 2003. פרק ט' ירמיהו, מנביא חורבן לנביא גאולה, עמ' 161–167.