מרלון ברנדו – הבדלי גרסאות

 

== ביוגרפיה ==

 

לאחר שגורש מאקדמיה צבאית, החליט לעשות הסבה למשחק. הוא עבר לניו יורק בעקבות אחיותיו והצטרף ל"[[אולפן השחקנים]]" (Actors Studio), שם החל לשחק בתפקידי תיאטרון קטנים.

ברנדו היה חסיד של [[סטלה אדלר]] ויישם את שיטת המשחק החדשה שפותחה ב"אולפן השחקנים" בראשית [[שנות ה-50]], יחד עם חבריו [[פול ניומן]], [[רוברט רדפורד]] ו[[סטיב מקווין]]. השיטה שפותחה בבית הספר והתבססה על [[שיטת סטניסלבסקי]], הביאה קלילות מול המצלמה וחופשיות כאילו אין מצלמה מולו אלא הוא אכן יושב בין אנשים ומתווכח איתם ממש. השיטה מאוד הצליחה ודחקה את דור המשחק הקשה והרשמי של [[המפרי בוגרט]], קרי גראנט וספנסר טרייסי.

 

ב-[[1947]] הייתה פריצתו הגדולה בהצגה "[[חשמלית ושמה תשוקה]]" בבימויו של [[איליה קאזאן]]. כאשר קאזאן עיבד את הסרט לקולנוע (1951) הוא ליהק את מרבית הצוות המקורי, ובהם ברנדו בתפקיד הראשי. ברנדו הפך כוכב בין לילה. הוא אמנם הפסיד את [[פרס האוסקר]] ל[[המפרי בוגרט]], אך קיבל מעמד של כוכב הוליוודי. בשנים הבאות המשיך ברנדו לעשות תפקידים שזכו להצלחה, כמו ב[[יוליוס קיסר]], ב[[ויוה זפאטה!]] וב[[כפירי אריות (סרט)|כפירי אריות]], אך את מעמד האייקון שלו קיבל על השתתפותו בסרט [[פרא (סרט)|פרא]], שם שיחק מנהיג כנופיית אופנוענים.

בשנת 1954 הגיע ברנדו לפסגתו המקצועית, כאשר זכה ב[[פרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר]] על תפקידו בסרט [[חופי הכרך]], עוד שיתוף פעולה מוצלח שלו עם איליה קאזאן. שיא זה היה תחילת הנפילה של ברנדו, שהחל להיכשל בבחירת התפקידים שלו. ברנדו נכשל, סרט אחר סרט, מקצועית וקופתית.