היינץ ראו – הבדלי גרסאות

היינץ נולד ב[[ברלין]] בירת [[הקיסרות הגרמנית]] למשפחה דתית, והיה השני מתוך שמונת ילדי המשפחה, אחיהם של [[ארתור ראו]] ו[[גרדה אוקס]]. שם סיים לימודי נגרות ועיצוב פנים. הוא עזב את גרמניה עם [[עליית הנאצים לשלטון]] ב-[[1933]], ו[[העלייה החמישית|עלה]] ל[[המנדט הבריטי|ארץ ישראל]]. בשנים הראשונות עבר עם האדריכל הנודע [[ריכרד קאופמן]], ולאחר מכן פתח משרד משלו לתכנון אדריכלי בירושלים ב-[[1935]]. עבודותיו הראשונות היו תכנון בתי מגורים פרטיים בירושלים, ב[[תל אביב]] וב[[חיפה]]. ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] ו[[שנות ה-40 של המאה ה-20|ה-40]] היה בין מובילי עקרונות הסגנון הבינלאומי ב[[ירושלים בתקופת המנדט הבריטי|ירושלים המנדטורית]]. הוא נודע בקנאותו לעקרונות המודרניזם ובקפדנותו היתרה על פרטים ועל ביצוע מדוקדק של תוכניותיו, שאותן נהג לשרוף עם סיום הפרויקט. לשיטתו, על הבניין עצמו להוות עדות יחידה לתכנון העומד מאחוריו.

 

 

ב-[[1949]], כמנהל לשכת התכנון המחוזית, עמד ראו בראש צוות שהכין תוכנית אב לעיר ירושלים, יחד עם האדריכל [[דוד אנטול ברוצקוס]]. התוכנית, שנודעה כ"תוכנית ראו", התייחסה לעיר כיחידה שלמה ולא התחשבה ב[[ירושלים המחולקת|חלוקתה]] בין ישראל ל[[ירדן]] בקווי [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|שביתת הנשק]]. תוכנית ראו הייתה תוכנית רעיונית בלבד ללא תוקף חוקי, אך היא קבעה מספר עקרונות יסוד שהנחו את המשך פיתוחה של העיר. התוכנית אימצה כמה מקווי היסוד של המתכננים הבריטיים של ירושלים, בין היתר את עקרון הבנייה על הגבעות תוך השארת העמקים כשטחים ירוקים, ואת מדיניות הבנייה ב[[אבן ירושלמית|אבן]]. כמו כן קבעה התוכנית את ייעודה של [[גבעת רם]] כמרכז מוסדות השלטון של המדינה. ב-[[1950]] היה היינץ ראו שותף לתכנון [[קמפוס גבעת רם|קמפוס האוניברסיטה העברית]] במקום, יחד עם [[יוסף קלארווין]] ו[[ריכרד קאופמן]].