סבסטיאן מינסטר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגית: ניטור תמונות
אין תקציר עריכה
שורה 57:
==זיקתו לשפת הקודש ולספרות הרבנית==
[[קובץ:Hebrew school Sebastian Munster 1628.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בית ספר ללימודי עברית, מתוך קוסמוגרפיה, 1628]]
"אם היו עומדים בפני [[הירונימוס]], כתבים יהודים, כגון פירושי [[אבן עזרא]], [[הרמב"ן]] ואחרים, גם הוא היה מתרגם ומפרש את המקרא באופן שונה".{{הערה|שם=קרקוצקין 112}} טענה זו, אותה פרסם מינסטר בספרו 'Hebraica Biblia' (תרגום התנ"ך ללטינית), שמשה עבורו, מעין כתב הגנה על שימושו בפרשנות הרבנית במחקריו.{{הערה|1=Stephen G. Burnett, ''Philosemitism and Christian Hebraism in the Reformation Era (1500-1620)'', Published in '''Geliebter Feind Gehasster Freund: Antisemitismus und Philosemitismus in Geschichte und Gegenwart''', Festschrift Zum 65. Geburtstag Von Julius Schoeps, ed. Irene A. Diekmann & Elke-Vera Kotowski (Berlin: Verlag für Berlin-Brandenburg, 2009), pp. 135-146, [http://digitalcommons.unl.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1112&context=classicsfacpub&sei-redir=1&referer=http%3A%2F%2Fwww.google.co.il%2Furl%3Fsa%3Dt%26rct%3Dj%26q%3Dsebastian%2Bmunster%2BAmos%26source%3Dweb%26cd%%20%20 בעמ' 138]. באתר של UNL.}} טענה זו האירה גם את גישתו הביקורתית כלפי הפירושים השרירותיים, שהיו מקובלים על הכנסייה הקתולית ואת מהות תפיסתו, כי הבנת הנוסח העברי של התנ"ך, כרוכה בלימוד יסודי ומעמיק של [[ספרות רבנית]] וחיבורי [[דקדוק]] עבריים. תפיסה זו תאמה גם את השינויים שחלו אצל היהודים בתחום לימודי הקודש. לימוד הדקדוק וה[[מקרא]], החל לקבל את ברכתם של אנשי רוח יהודים, שאימצו את רוח הטקסט שכתב [[קלונימוס בן קלונימוס]] באיגרת מוסר לבנו: "בני התמד קריאת חכמת הדקדוק ולימודה, כי היא ראשית, חכמה ויסוד כל [[מדע]], ומי שיסכל אותה, לא ימלט מבושת ומפגם בדיבורו ובמכתביו".{{הערה|שם=קרקוצקין 101|1= ראו [[אורה לימור]], [[אמנון רז-קרקוצקין]], יוסף ציגלר, [[ישראל יעקב יובל]], '''בין יהודים ונוצרים''', פרק ג': "ההבראיזם הנוצרי בראשית העת החדשה" (מאת רז-קרקוצקין), [http://books.google.co.il/books?id=UD-5VnAtNIAC&pg=PA101&dq=%D7%94%D7%93%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A7+%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%94,+%D7%9B%D7%99+%D7%94%D7%99%D7%90+%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA+%D7%9B%D7%9C+%D7%97%D7%95%D7%9B%D7%9E%D7%94&hl=iw&sa=X&ei=VO0ST7PNG6TA0QHk3PypBg&ved=0CD0Q6AEwAA#v=onepage&q=%D7%94%D7%93%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A7%20%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%94%2C%20%D7%9B%D7%99%20%D7%94%D7%99%D7%90%20%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA%20%D7%9B%D7%9C%20%D7%97%D7%95%D7%9B%D7%9E%D7%94&f=false בעמ' 101], הוצאת [[האוניברסיטה הפתוחה]], באתר [[גוגל ספרים]].}}
 
העניין המשותף של ההבראיסטים הנוצרים ו[[איש רוח|אנשי הרוח]] היהודים ב[[דקדוק עברי|דקדוק העברי]], גרם לשיתוף פעולה ולדיאלוג פורה ביניהם, מבלי שאחד מהצדדים יוותר על המסגרת הדתית בה הוא נמצא, להוציא מקרים חריגים. ככל שגברה התעמקותו של מינסטר בדקדוק העברי, כך גדל הצורך שלו במציאת מדריך שיסייע לו בהבנת נפתולי השפה. עמיתו לעבודה באוניברסיטת היידלברג, זימון גרינאוס (Simon Grynaeus), שהיה פרופסור לשפה ה[[יוונית]] והלטינית, הציג בפניו את עבודותיו של [[אליהו בחור]] ששבו את ליבו והניעו אותו ליצור עמו קשר. משנת [[1525]], החל לתרגם את ספריו של אליהו בחור מעברית ללטינית ולהוציאם לאור בשתי השפות, ובכך תרם לפרסומו של אליהו בחור בקרב ההבראיסטים הנוצרים. במהלך השנים קיים עמו סבסטיאן מינסטר גם קשר מכתבים מקצועי, בו זכה להדרכה לא מבוטלת באשר לסוגיות השונות שהעלה בפניו בתחום שפת הקודש.