תולדות השיגעון בעידן התבונה – הבדלי גרסאות

מ
הגהה, קישורים פנימיים
מ (שינוי |ספר קודם= ל|קודם= ו |ספר הבא= ל|הבא=. (דיון))
מ (הגהה, קישורים פנימיים)
פוקו מתחיל את הסקירה ההיסטורית שלו ב[[ימי הביניים]], וברעיון של המצורע, אשר הופרד, חברתית ופיזית, מהשאר (ראו: [[מושבת מצורעים]]). לדידו, עם היעלמות ה[[צרעת]], תפס השיגעון את מקומה. ספינת המשוגעים היא דוגמה לפרקטיקה של הפרדה ו[[הדרה]] מ[[ימי הביניים]], ובה גורשו המשוגעים ב[[ספינה|ספינות]]. ב[[רנסאנס]], נתפש השיגעון כתופעה שנוגעת לכלל האנשים מפני חוסר יכולתם להתקרב לתבונה האלוהית. ב[[דון קיחוטה]] של [[סרוונטס]] כל האנשים חלשים בפני התשוקה וההתחזות. לפיכך, המשוגעים הובנו כאלו שהתקרבו יתר על המידה אל תבונתו של ה[[אלוהים]] ולכן זכו למקום בלב ה[[חברה]]. רק ב[[המאה ה-17|מאה ה-17]] החלה התנועה שאותה פוקו מכנה "הכליאה הגדולה". תנועה בה "חסרי הדעת" נכלאו והוכנסו למוסדות באופן מערכתי.
 
ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] החברה החלה לתפוש את המשוגעים כהיפוך ה[[אינטליגנציה|תבונה]]. הם נתפשו כדמויי [[בעל חיים|חיה]] וזכו ליחס תואם, מכיוון שחסר להם, כך על פי רוח התקופה, המרכיב שהופך בני-[[אדם]] לאנושיים. רק ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] הופיע הרעיון לפיו השיגעון הוא [[מחלה]], ולפיכך יש לשאוף לרפאה ([[פרויד]], [[פיליפ פינל]]).
 
טענותיו של פוקו עוררו ביקורת מצד [[היסטוריון|היסטוריונים]] שטענו שהכליאה קרתה רק במאה ה-19 ושבכך מתערערת כל התזה של פוקו בדבר הקשר שבין [[עידן הנאורות]] ובין [[דיכוי]] המשוגעים.{{מקור}} אולם תלמידיו הראו שפוקו לא דיבר על מוסדות רפואיים ייעודיים למשוגעים, אלא על בתי כליאה לכל המודרים מן החברה ובהם גם [[עמים ושבטים נוודים|נוודים]], [[מובטל]]ים, נזקקים ו[[יתמות|יתומים]], ועל ההשפעה של בתי כליאה אלה על תפישת המשוגע בתרבות המערבית. {{מקור}}
פוקו טוען עוד, כי ברנסאנס לשיגעון הייתה יכולת ציון והענקת משמעות החורגת ממגבלות הסדר החברתי, יכולת להצביע על אמת עמוקה יותר. יכולת זו הושתקה עם הופעתה של התבונה בנאורות. פוקו בוחן גם את הופעתן של שיטות טיפול מודרניות ו"הומניות" במשוגעים ומציין את פיליפ פינל וסמואל טיוק (Samuel Tuke) בפרט. הוא טוען שטיפולים אלה היוו פרקטיקות של שליטה לא פחות מהטיפולים שקדמו להם. שיטתו של טיוק הושתתה על [[ענישה|הענשת]] המשוגעים עד שוויתרו על המחויבות שלהם אל השיגעון, וטיפולו של פינל היה טיפול בדחייה שכלל [[מקלחת|מקלחות]] [[קרח]] ו[[קשירה (פסיכיאטריה)|קשירה]]. להשקפתו של פוקו, הטיפול דגל בברוטאליות חוזרת ונשנית עד שתבנית השיפוט והענישה הופנמה על ידי המטופל.
 
גישתו של פוקו היא ביקורתית, הוא בוחר בתיאור גנאלוגי[[גנאולוגיה|גנאולוגי]] כדי להציג גרסה שונה מזו המקובלת, המציגה את הנאורות כמגלה אמת ומובילה בהכרח ל[[עולם]] [[הומאניזם|הומאני]] וטוב יותר. הוא מבקש להציג צד אחר בו ישנה השתקה והדרה של אנשים מהחברה וישנן פרקטיקות של שליטה ושל ענישה. את ההשתקה הזו מבקש פוקו לשבור, הוא מבקש להיות קולו של המשוגע (שאיפה אותה ביקר מאוחר יותר תלמידו [[ז'אק דרידה]]).
 
התיאור ההיסטורי של פוקו מבקש להתמקד לא בשינויים בסדר החברתי או בתאוריות הטיפוליות, אלא ב[[היסטוריה]] של הקו המבחין בין שיגעון ובין שפיות. לשיטתו ל[[ידע]] ול[[שיח (מדעי החברה)|שיח]] יש תפקיד מרכזי בעיצובו של השיגעון, אותו השיגעון אותו הם מתיימרים לחקור כאובייקט נפרד.