פארה דיבה – הבדלי גרסאות

'''פארה דיבה''' היא '''פארה פהלווי''' (ב[[פרסית]]: '''فرح دیبا''', תעתיק מדויק: פרח דיבא; נולדה ב-[[14 באוקטובר]] [[1938]] ב[[תבריז]], [[איראן]]) היא אלמנתו של [[מוחמד רזא שאה פהלווי]], ה[[שאה]] האחרון של איראן, הנושאת בתואר "[[שהבאנו]]" (קיסרית) החל משנת [[1967]] (ב[[גלות]], החל משנת [[1979]]). דיבה שימשה כמלכה לצדו של השאה בין השנים [[1959]]–[[1967]]–1967 עד למותו ממחלת הסרטן.

החלה את לימודיה בבית הספר האיטלקי בטהרן וממנו עברה לבית הספר הצרפתי ע"ש [[ז'אן ד'ארק]]. בצעירותה בלטה בתחום ה[[אתלטיקה]] והייתה קפטן נבחרת הנשים ב[[כדורסל]] בבית ספרה. עם סיום לימודי התיכון בבית הספר הצרפתי ראזי עברה ל[[פריז]] שם למדה [[אדריכלות]] בבית הספר המיוחד לאדריכלות (École Spéciale d'Architecture). תלמידים איראנים רבים שלמדו מחוץ למדינה קיבלו מלגות ללימודים מהמדינה. לכן, כאשר השאה האיראני ביקר במדינות זרות נפגש לעתים קרובות עם סטודנטים איראנים במדינה המארחת. בעת מפגש כזה, שנערך ב[[שגרירות]] האיראנית ב[[פריז]]בפריז, נפגשה פארה דיבה לראשונה עם בעלה לעתיד, מוחמד רזא פהלווי. בקיץ [[1959]], לאחר ששבה לטהרן, החל השאה מחזר בזהירות אחר דיבה, בתיווכה החלקי של בתו, הנסיכה שאנאז. הזוג הכריז על אירוסיו ב-[[23 בנובמבר]] [[1959]].

האהדה לה זכתה לא נעלמה מעיני הממשל באיראן. חשיבותה בעיני השאה באה לידי ביטוי בטקס ההכתרה בשנת [[1967]], בו הוכתרה לשאהבנו או קיסרית איראן המודרנית. השאה נתן אות נוסף לחשיבותה כאשר הכריז עליה כעוצרת הכתר במידהאם וילךילך לעולמו בטרם ימלאו לנסיך הכתר 21 שנים. מינוי אישה לתפקיד זה היה יוצא דופן בממלכה [[המזרח התיכון|מזרח תיכונית]].

פארה הייתה האישה הראשונה והיחידה שנקראה בתואר "שהבאנו" (הגברת שאה), המקביל לתואר "[[שאה]]" ושווה ערך ל"[[קיסר|קיסרית]]ית", שכן עד לשנת [[1968]] נשות מלכי איראן זוכו בתואר '''מלכה''' בלבד.

מספר גורמים חברו יחדיו להתגברות התנגדות פנימית כנגד ממשל השאה בתחילת שנת [[1978]]. ביטויי הסתייגות מן השלטון המשיכו להתגבר במהלך השנה והובילו להפגנות המוניות כנגד השלטון. בנסיבות אלה בוטלו משיקולי ביטחון רוב האירועים הרשמיים בהם הייתה הקיסרית אמורה ליטול חלק. עם תום השנה החריף המצב עוד יותר. המהומות וביטויי מרי אזרחי הגיעו לשיא בינואר [[1979]]. הממשלה הכריזה על [[שלטון צבאי]] ברוב הערים המרכזיות באיראן ו[[מרד]] גלוי איים לפרוץ בכל רגע. בנסיבות אלה החליטו (או אולצו) השאה ואשתו לעזוב את איראן ב-[[16 בינואר]] [[1979]].

יעדם של השאה ואשתו, לאחר עזיבת איראן, היה נתון במחלוקת אף בקרב השאה ועוזריו. בעת תקופת שלטונו קיים השאה יחסים הדוקים עם נשיא [[מצרים]] [[אנואר סאדאת]]. הנשיא הזמין את הזוג למצוא מקלט במצרים והם הסכימו. על רקע לחץ של השלטון החדש באיראן על ממשלת מצרים, עזבו השאה ואשתו את המדינה ופתחו במסע במדינות רבות, שנמשך 14 חודשים, בחיפוש אחר מדינה שתיתן להם מקלט קבוע. ממצרים הם עברו ל[[מרוקו]], שם היו אורחיו של המלך [[חסן השני]]. ממרוקו המשיכו ל[[איי בהאמה]], שם הוענק להם מקלט זמני. לאחר שתמה אשרת השהיה שלהם בבהאמה, הם פנו בבקשת מקלט ל[[מקסיקו]], ושכרו בית סמוך ל[[מקסיקו סיטי]]. במהלך מסעם זה התדרדרה במהירות בריאותו של השאה, אשר היה חולה ב[[לימפומה]]. בחיפוש אחר מרפא הגיע הזוג ל[[ארצות הברית]], ביקור שגרם להחרפה נוספת של היחסים המתוחים ממילא בין ארצות הברית לאיראן. אשרת השהייה של הזוג בארצות הברית לא הוארכה והם נאלצו לעזבה ולעבור ל[[פנמה]]. אולם, הם נאלצו לעזוב אף את פנמה לאור שמועה כי ממשלת פנמה מתכוונת לעוצרם ולהסגירם לידי איראן. בקשתם לנשיא מצרים סאדאת לשוב למצרים נענתה והם שבו למצרים במרץ [[1980]], שם נותרו עד למותו של השאה ב-[[27 ביולי]] [[1980]].