נחום ניר-רפאלקס – הבדלי גרסאות

בשנת [[1920]], לאחר הקמת ה[[קומינטרן]], חל פילוג במפלגת פועלי ציון העולמית והוא היה (יחד עם [[יעקב זרובבל]]) בין ראשי הפלג השמאלי, [[פועלי ציון שמאל]]. בשנים [[1920]]–[[1935]] שימש כמזכיר "הברית העולמית של פועלי ציון שמאל", והשתתף ב[[משא ומתן]] על הצטרפות פועלי ציון שמאל ל[[קומינטרן]]. בשנת [[1925]] [[העלייה הרביעית|עלה]] ל[[המנדט הבריטי|ארץ ישראל]] ועסק ב[[עריכת דין]]. היה חבר ההנהגה הארצית של "[[פועלי ציון שמאל]]", חבר "[[הוועד הלאומי]]" וחבר [[מועצת העם]]. שם משפחתו ה[[עברות|עברי]] '''ניר''', ששימש אותו במקור כ[[פסבדונים]], הוא [[ראשי תיבות|ראשי התיבות]] של שמו – '''נ'''חום '''י'''עקב '''ר'''פאלקס (בדומה ל[[שז"ר]]).

 

 

לאחר פטירתו של [[יוסף שפרינצק]] בראשית [[1959]] נבחר לתפקיד [[יושב ראש הכנסת]], וכיהן בתפקיד פחות משנה (2.3.59-30.11.59 התקופה הקצרה ביותר מבין כל תקופות הכהונה של יושבי ראש הכנסת), עד [[הבחירות לכנסת הרביעית]]. ניר היה ליושב ראש הכנסת הראשון שלא נמנה עם מפלגת השלטון. לאחר פטירתו של [[יוסף שפרינצק]] ב-[[1959]] הוקמה ביוזמתם של [[מנחם בגין]] ו[[יוחנן בדר]] [[קואליציה]] [[אד הוק]], שהורכבה ממפלגות הקואליציה ([[אחדות העבודה - פועלי ציון]], [[מפ"ם]] ו[[המפד"ל]]) והאופוזיציה ([[תנועת החרות|חרות]], [[הציונים הכלליים]] ומק"י). קואליציה זו, שכונתה "קואליציית ניר", הוקמה אך ורק לצורך בחירתו של נחום ניר ליושב ראש הכנסת, בניגוד לעמדתה של [[מפא"י]], שהייתה אז מפלגת השלטון, ומועמדה לתפקיד יושב ראש הכנסת היה חבר הכנסת [[ברל לוקר]]. בניר תמכו 52 מחברי הכנסת, בעוד 41 תמכו בלוקר. 7 מחברי הכנסת נמנעו, בהם חברי [[המפלגה הפרוגרסיבית]], שהביעו בכך את מחאתם על הקרב הפוליטי שליווה את הליך הבחירה.