מבצע איגלו – הבדלי גרסאות

שלטונות המנדט הבריטי ניסו להתמודד עם הגדילה בכמות העולים. הגדלת מחנות המעצר בארץ ישראל הייתה כרוכה בבעיות מנהליות, לוותה בחשש מניסיונות כוחות המחתרות היהודיות לשחרר את העולים בכוח מן המחנות כפי שאירע באוקטובר 1945 [[פריצת מחנה עתלית|במחנה עתלית]], ובכלל, ההנחה הייתה שהכליאה בהןבהם אינה אפקטיבית. בנוסף, המאמצים המדיניים של הבריטים לעצור את האוניות במדינות המוצא שלהן לא הצליחו, ובשל השלכות [[פרשת לה ספציה]] אף נאלצו הבריטים להתיר לאוניות "[[דב הוז (אוניית מעפילים)|דב הוז]]" ו"[[אליהו גולומב (אוניית מעפילים)|אליהו גולומב]]" להגיע ארצה במאי 1946.

בפברואר 1946 התחילו ראשי הצבא הבריטי ללחוץ על החזרת המעפילים לארצם, וביולי 1946 הציע [[הנציב העליון|הנציב העליון הבריטי]] [[אלן קנינגהאם]] את גירוש האוניות והמעפילים לאי [[קפריסין]] בשל קרבתו לארץ ישראל, ומאחר שהיה אף הוא תחת שלטון בריטי. בתחילה התנגדה לכך [[ממשלת בריטניה|הממשלה הבריטית]], אך לחץ הצבא הבריטי גבר לאחר [[פיצוץ מלון המלך דוד]] בידי ה[[אצ"ל]]. ב-[[7 באוגוסט]] קיבלה הממשלה הבריטית ברשות [[קלמנט אטלי]] החלטה על גירוש המעפילים לקפריסין, בעוד 5 אוניות מעפילים כבר עשו את דרכן לעבר ארץ ישראל.{{הערה|נחום בוגנר, גירוש קפריסין, 1948-1946; בתוך [[מרדכי נאור]] (עורך), '''עלייה ב', 1948-1934: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר''', ירושלים: הוצאת [[יד בן צבי]], 1988, עמ' 143-142.}}