טיפוס הבטן – הבדלי גרסאות

יש להבחין בין טיפואיד, הנגרם על ידי [[מין (טקסונומיה)|מין]] זה, לבין זיהום רגיל של דרכי העיכול, העלול להיגרם על ידיו או על ידי מינים אחרים של [[סלמונלה]] (''Salmonella''), בעיקר ''Salmonela choleraesuis'' ו-''Salmonela enteriditis''. החיידק הגורם לטיפואיד זה מצוי רק ב[[אדם]] ומועבר דרך [[מים]] או [[מזון]], בעיקר מוצרי [[בשר עוף|עוף]] ו[[ביצה (מזון)|ביצים]] שלא [[בישול|בושלו]] דיים. החיידק עמיד יחסית בפני [[חום (פיזיקה)|חום]] ומסוגל לשרוד במקורות מים; הוא עמיד יחסית בפני [[חומציות]] (עד pH=5), דבר ההופך [[כירורגיה|מנותחי]] [[קיבה]] לקבוצת סיכון ללקות בזיהום. החיידק אינו מייצר [[רעלן|רעלנים]], אך ביכולתו לעכב את מנגנון ההרג ה[[חמצון חיזור|חמצוני]] של [[תא דם לבן|תאי הדם הלבנים]] ולמנוע מהם לחסלו. תאי הדם הלבנים הופכים למובילים של החיידק ואיתם הוא עובר למערכת הרטיקולואנדותליאלית ([[טחול]], [[כבד]], [[בלוטת לימפה|בלוטות לימפה]], [[מח עצם]]), שבה מתרבה החיידק.

מעטפת החיידק, העשויה רב-סוכר עם חלק [[שומן|שומני]], גורמת להפעלת [[מערכת החיסון]], ו[[מונוציט|מונוציטים]]ים מופיעים ב[[מעי]], בבלוטות הלימפה שסביב המעי ובכבד, ולעתים גם ב[[כיס המרה]] במח העצם ואף ב[[לב האדם|לב]]. המונוציטים, המתקשים לחסל את החיידק, מפרישים חומרים מעודדי [[קרישת דם|קרישה]] ופוגעים ב[[כלי דם|כלי הדם]]. בהמשך חודר החיידק לכיס המרה הן דרך דרכי המרה והן בפריצה ל[[דם]], שם הוא מתרבה ומופרש ב[[צואה]] לאורך זמן. התרבות החיידק בדופן המעי עלולה לגרום להתנקבותה ואילו פריצות חוזרות ל[[מחזור הדם]] עלולות לגרור זיהום [[איבר|איברים]]ים מרוחקים כגון [[מפרק|מפרקים]]ים, [[עצם|עצמות]], [[כליות]], [[עין|עיניים]] ואף [[מערכת העצבים המרכזית]]. בעת פריצת החיידק לדם עולה [[חום (תסמין)|חומו]] של החולה ומחריפה תחושת החולי.

לאחר דגירה של כשבועיים מופיעים חום, [[שלשול]], [[כאב|כאבי]]י [[בטן]] ו[[ראש]], [[חולשה]] וכאבי [[שריר|שרירים]]ים. הסימנים המאפיינים הם הגדלת טחול, מקבצי [[פריחה]] של נגעים עוריים בולטים ו[[דופק]] שאינו מהיר ביחס למצופה במידת החום המופיעה. ב[[בדיקת דם]] מופיעה [[אנמיה]] וספירת תאי הדם הלבנים נמוכה.