ג'ון קולטריין – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור למוזיקה אפריקאית |
מ ←"העשור המופלא" כיוצר עצמאי: תקלדה, הגהה |
||
שורה 36:
=="העשור המופלא" כיוצר עצמאי==
===מונק ומיילס===
ביוני של אותה שנה, קולטריין הצטרף לרביעיית [[ת'לוניוס מונק]] שהופיעה במועדון ה- Five Spot בניו-יורק והסולואים שלו התארכו. מהופעות אלה כמעט ולא נותרו הקלטות סבירות אלא מספר [[בוטלג]]ים שחברת [[בלו נוט (חברת תקליטים)|בלו נוט]] הצליחה להפיק מהם תקליטים באיכות סאונד סבירה סביב [[2006]]. בספטמבר של אותה השנה הקליט קולטריין את אלבומו היחיד בחברת "בלו נוט" - ''Blue Train'', שיצא לאור בדצמבר. באלבום משתתפים [[לי מורגן]] ב[[חצוצרה]], [[קרטיס פולר]] ב[[טרומבון]], פול צ'יימברס בבס, קני דרו בפסנתר ופילי ג'ו ג'ונס בתופים
באותו החודש (ספטמבר 1957), הצטרף שוב קולטריין למיילס דייוויס, שצירף אליו גם את [[קנונבול אדרלי]] בסקסופון אלט, בעמדת המתופף הציב את ג'ימי קוב ובפסנתר את [[ביל אוונס]]. הוא הקליט עם השישייה את האלבום החשוב ''Kind of Blue'', שכל הקטעים בו עובדו על ידי ביל אוונס ושנחשב לאחד ממגדירי סגנון ה[[ג'אז מודאלי|ג'אז המודאלי]]. המלודיות הפשוטות יחסית שרובן הולחנו על ידי מיילס דיוויס קיבלו גוון ייחודי בזכות האלתורים של קולטריין, הנחשבים בעיני רבים לגאוניים.{{הערה|1=* ראו למשל Poe, Randy (2006). Skydog: the Duane Allman story. San Francisco: Backbeat Books. {{ISBN|0-879-30891-5}}. pp. 182–183. * וכן Andy Mabbett (1995). The Complete Guide to the Music of Pink Floyd. Omnibus Press, 14/15 Berners Street, London. pp. 178–179. {{ISBN|0-7119-4301-X}}., בו מתאר [[קלידן]] [[פינק פלויד]], [[ריצ'רד רייט (מוזיקאי)|ריצ'רד רייט]] את השפעת האלתורים של קולטריין בתקליט זה על [[The Dark Side of the Moon]] וכן ראו Khan, Ashley. Kind of Blue: The Making of the Miles Davis Masterpiece. New York: Da Capo Press, 2000}} במאמר ב[[דאון ביט]] טבע המבקר [[איירה גיטלר]] את הביטוי "סדיני צליל" כדי לתאר את המרקם הצלילי שיצר קולטריין בתקליט זה - "מפלים" של מאות תווים בדקה. עוד הקליט עד אפריל 1960 יחד עם דייוויס את '' Milestones'' ואת ''Miles & Monk at Newport'' שהוא חגיגה של בי בופ שוצף ללחנים של ת'לוניוס מונק, צ'ארלי פארקר, דיזי גילספי ומיילס דייוויס. לאחר הקלטות אלה לא ישוב עוד
===Giant Steps===
ממחצית 1960 פתח קולטריין בקריירה עצמאית,
מיד לאחר הוצאת Giant Steps גיבש קולטריין את ההרכב בהנהגתו יחד עם הפסנתרן [[מקוי טיינר]], נגן הבס סטיב דיוויס והמתופף [[אלווין ג'ונס]]. חטיבת קצב זו שימשה לקולטריין בסיס יציב שעליו היה יכול לצאת להרפתקאות מלודיות והרמוניות, תוך שהוא מוביל את נגניו, ובמיוחד את טיינר וג'ונס לסולואים מורכבים לקראת [[ג'אז חופשי]], שניכרות בו גם השפעות [[מוזיקה הודית]]. תקליטה הראשון של הרביעייה, עם קולטריין לראשונה בסקסופון [[סופרן]], ''My Favorite Things'', זכה להצלחה מסחרית גדולה ([[אלבום זהב]] בארצות הברית) למרות התובענות שבהאזנה לקטעים מורכבים בני למעלה מעשר דקות. הלחנים היו מתוך "[[ספר השירים האמריקאי הגדול]]", כלומר סטנדרטים מאת [[ג'ורג' גרשווין]] (''[[summertime]]''), [[קול פורטר]] ו[[ריצ'רד רוג'רס (מלחין)|ריצ'רד רוג'רס]] (שיר הנושא), דבר שבא להדגיש את ההמשכיות ו"עטף" את החדשנות הסגנונית במעטה מלודי מוכר. בתקליט זה החל קולטריין לשלב סממן מוכר שלו - "זעקות" בטונים גבוהים במיוחד, המושפעות מזעקות האקסטזה הדתית המקובלות בכנסיות ה[[אמריקאים אפריקאים|אפרו אמריקאיות]] אותן הכיר מקרוב.{{הערה|1=[[נאט הנטוף]], בהערות האלבום להוצאה המחודשת של התקליט}} באותה שנה (1961) הקליט קולטריין שישה תקליטים, בהם ''Bags & Trane'' עם [[מילט ג'קסון]], ''Olé Coltrane'' המצליח עם [[פרדי האבארד]] ו[[אריק דולפי]] שהיה כולו [[ג'אז מודאלי]] ו''Africa/Brass'' עם להקה בת 20 נגנים (בהם פרדי האבארד, אריק דולפי (שגם עיבד) ואחרים), בו חקר קולטריין [[מוזיקה אפריקאית]] וצעד עוד צעד לקראת ג'אז חופשי. תקליט זה היה גם הראשון שהוקלט בחברת התקליטים ''Impulse'' (ראו להלן). גם תקליט ההופעה שלו ב[[וילג' ואנגארד|ווילג' ונגארד]] הוקלט בשנה זו.
| |||