מלחמת האזרחים בלבנון – הבדלי גרסאות

המחנה הרדיקלי (נקרא לעתיםלעיתים קרובות גם בשמות: המחנה המוסלמי, ה[[אופוזיציה]], המחנה לשינוי הסטטוס-קוו. רוב הארגונים במחנה זיהו עצמם בשם "תנועה לאומית" או "חזית פרוגרסיבית"), אגף זה נודע במערב כ"שמאל הלבנוני" ומרבית כוחותיו התאגדו בתחילת המלחמה ל[[התנועה הלבנונית הלאומית|תנועה הלבנונית הלאומית]]. השינויים אשר ניסה להנחיל האגף הפוליטי של המחנה, שנתקבעו למעשה על עמדתו [[כמאל ג'ונבלאט]], כללו את ביטול המפתח העדתי; ארגון מחדש של המבנה הארגוני של הממשל; שינוי חוק הבחירות ושינוי חוק האזרחות; וביטול ההפרדה העדתית ב[[צבא לבנון|צבא]]. למעשה ניתן לסכם את השינויים שביקש המחנה לערוך בביטול [[האמנה הלאומית (לבנון)|האמנה הלאומית של 1943]]. בהמשך הלחימה הוסיף המחנה לרשימת עקרונותיו את ההתנגדות לחלוקת לבנון למדינות נפרדות על בסיס עדתי - רעיון אשר רווח בעיקר בקרב החוגים ה[[מארונים|מארוניים]]. המחנה כלל ערב-רב של קבוצות אשר נטו לחוסר-ארגון ועקביות, בעיקר משום שמניעיהם ללחימה לא היו אחידים. בקרב המחנה נעשו מספר ניסיונות לאחד את חבריו השונים תחת קורת גג פיקודית אחת, אך בלי הצלחה. את חברי המחנה ניתן לחלק למספר קבוצות עיקריות:

המחנה השמרני (נקרא לעתיםלעיתים קרובות גם המחנה ה[[נצרות|נוצרי]] או מחנה הסטטוס-קוו) - אגף זה נודע במערב כ"ימין הלבנוני". מחנה זה הוא הומוגני, מבחינה עדתית, בהרבה מקודמו ומפולג פחות. בספטמבר [[1976]], לאחר כמעט שנה של מגעים, הוקם ארגון-גג משותף, "[[החזית הלבנונית]]", אך היקף פעילותו לא היה משמעותי. גם את אגף זה ניתן לפצל למספר קבוצות עיקריות:

ההישג הצבאי הסורי איפשר לבסוף את כינוסה של [[ועידת ריאד]] ב-[[17 באוקטובר|17]] וב-[[18 באוקטובר]]. ועידה כלל-ערבית משושה שכללה את מצרים, סוריה, [[ערב הסעודית]], [[כווית]], לבנון ואש"ף. הוועידה סיכמה על הפסקת אש, נסיגת יחידות הצבא לעמדותיו המקוריות ב-[[13 באפריל]] 1975, הסדרת היחסים בין לבנון לבין הארגונים הפלסטיניים לפי [[הסכם קהיר (1969)|הסכם קהיר משנת 1969]] ועל מיזוגן של היחידות הסוריות ב"[[כוח ההרתעה הערבי]]" שיוכנס אל תוך לבנון במטרה לשמור על הפסקת האש. בכך למעשה הכשירה הוועדה את חדירתה של סוריה אל לבנון, והעניקה לה כסות כלל-ערבית שמנעה ביקורת בינלאומית על התנהלותה של סוריה בלבנון. בשל היותה ועדה לא-רשמית זכתה הוועידה למעמד שולי ולא מחייב. מעמד זה חייב את התכנסותן של המדינות שוב במסגרת ועידה ב[[קהיר]] ב-[[25 באוקטובר|25]] וב-[[26 באוקטובר]], לאשרור החלטות ועידת ריאד וקבלת ההחלטה הסופית על גודל הכוח הכלל-ערבי על 30,000 חיילים. הכוח, שהוצג במשך שנים רבות ככוח כל-ערבי, הורכב רובו ככולו, מחיילים סורים. למעשה, עד סוף [[1978]] הוצאו היחידות הערביות הלא-סוריות (אשר היו מעטות מלכתחילה). ועידת זו נחשבת ל"סיום הרשמי של מלחמת האזרחים". העימותים שהתגלעו לאחר סיום הוועידה נודעים לעתיםלעיתים כ"משבר הלבנוני".

בשנים אלו, החל להתהוות ארגון ה[[חזבאללה]] כקואליציה רופפת של קבוצות [[שיעה|שיעיות]] שהתנגדו לכיבוש הישראלי, ופרשו מארגון [[אמל]] של [[נביה ברי]]. הקבוצה שאבה את השראתה מהאסלאם המהפכני השיעי של [[המהפכה האיראנית]] ב-[[1979]], וזכתה לסיועם של כ-1,000 חברי [[משמרות המהפכה האיראניים]] שהגיעו מאיראן דרך סוריה ללבנון ביולי [[1982]]. בסיוע איראני, מספר גדול של שיעים מנוכרים, עניים ולעתיםולעיתים חסרי בית החלו לתמוך בתנועה, שהזרוע הצבאית שלה, הפכה לאחד מהארגונים הלוחמים החזקים ביותר בשלהי המלחמה, ובשנים לאחר מכן.