שארל-מוריס דה טליראן – הבדלי גרסאות

טליראן נולד למשפחת אצילים ב[[פריז]]. שני הוריו מילאו תפקידים בבית-המשפט. פציעת ילדות ברגל (המאובחנת על ידי רופאים מודרניים כסינדרום של [[תסמונת מרפן]], מחלה תורשתית הפוגעת בתפקוד מערכות שונות בגוף) לא איפשרה לו קריירה של איש צבא, כפי שציפו ממנו הוריו. הוא החל בקריירה בשירות הכנסייה, ולמד בסמינרים שונים לכמרים עד לגיל 21. הוא הוסמך ככומר בשנת [[1779]] בגיל 25. בשנת [[1780]] מונה לנציג הכנסייה בחצרו של המלך, ב-[[1789]] מונה טליראן הצעיר לבישוף של העיר [[אוטן]] בחבל [[בורגון|בורגונדי]]. במועצת המעמדות של 1789, ייצג טליראן את הכנסייה, המכונה "המעמד הראשון". במהלך [[המהפכה הצרפתית]] תמך במהפכנים. הוא סייע בכתיבת [[הצהרת זכויות האדם]] והציע את "החוקה האזרחית של הכנסייה" אשר הלאימה את רכוש הכנסייה. על כך נודה על ידי ה[[אפיפיור]] [[פיוס השישי]], וחדל מלשמש כבישוף. ב-[[1792]] נשלח ל[[בריטניה]] במאמץ למנוע מלחמה, מאמץ אשר נכשל בסופו של דבר. בשל מוצאו האריסטוקרטי הוצא צו למעצרו בימי [[שלטון הטרור]]. הוא נמלט ל[[ארצות הברית]] בשנת [[1794]] ושב לפריז רק בשנת [[1796]]. ב-[[1797]] מונה לשר החוץ של צרפת.

 

 

במרץ [[1804]] היה מעורב בשערורית חטיפתו והוצאתו להורג של הדוכס מאניין, אריסטוקרט צרפתי גולה שנחשד כי הוא חותר נגד נפוליאון, נחטף מ[[גרמניה]] לצרפת, והוצא להורג, מעשה שעורר שערורייה דיפלומטית בינלאומית. על מעשים אלו העיר, תוך שהוא טובע את האימרה המפורסמת – "מעשה זה הוא גרוע מפשע – זו הייתה שגיאה".