מדינות הציר – הבדלי גרסאות

* [[גרמניה הנאצית]] פתחה במלחמה בהתקפה על [[פולין]], לאחר שביימה, כ[[עילה למלחמה]], את [[ההתקפה על תחנת הרדיו בגלייביץ]], שלא הייתה ולא נבראה, ובהמשך פתחה במלחמה נגד מדינות רבות, לעיתים במפתיע וללא כל פרובוקציה, כשהמניע למלחמה היה תאוריה [[אימפריאליזם|אימפריאליסטית]] ו[[גזענות|גזענית]]-[[אנטישמיות|אנטישמית]], הגורסת שעל גרמניה להשיג [[מרחב מחיה]], המשתרע על פני כל אירופה, [[צפון אפריקה]], [[המזרח התיכון]] ו[[ברית המועצות]] עד ל[[הרי אוראל]], ל[[עבדות|שעבד]] את תושביו, ולהשמיד את אלו מהם השייכים ל[[גזע (אדם)|גזעים]] "נחותים" ובמיוחד את ה[[יהודים]] באמצעות תוכנית [[הפתרון הסופי]].

* [[איטליה הפשיסטית]] הייתה בעלת [[היסטוריה]] של תוקפנות. כך נלחמה כנגד [[אתיופיה]], כבשה את [[אלבניה]] ופתחה ב[[מלחמת איטליה-יוון]], מתוך תוקפנות גרידא. למלחמה באירופה הצטרפה במתקפה על [[צרפת]] לאחר שזו הוכרעה כבר על ידי גרמניה, ולא היוותה לה כל סיכון.

מדינות אלו גררו אחריהן שורה של מדינות. חלקן היו קשורות עמן בברית, והיו מדינות עצמאיות לכל דבר שלחמו לצד מדינות הציר, מתוך אינטרסים אזוריים או [[פוליטיקה|פוליטיים]], כגון [[הונגריה]], [[רומניה]] ו[[בולגריה]]; חלקן [[ממשלת בובות|מדינות בובה]] שנוצרו על ידי מדינות הציר, וחלקן מדינות נייטרליות בעלות [[אידאולוגיה]] קרובה לזו של מדינות הציר, שסייעו במידה זו או אחרת למאמץ המלחמתי של הציר. השייכות ל"מדינות הציר" לא הייתה עניין של קבע. ישנן מדינות שבמהלך הלחימה החליפו צד, נכנסו לבריתות עם מדינות הציר או פרשו מהן. [[איטליה הפשיסטית]] החלה את המלחמה כבעלת ברית שוות זכויות, אחת משלוש המדינות שהרכיבו את הציר, וסיימה את המלחמה כמדינה כבושה ובה תנועה [[פרטיזנים|פרטיזנית]] הנלחמת כנגד הכיבוש הגרמני.

 

[[ברית המועצות]] חתמה באוגוסט [[1939]] על [[הסכם ריבנטרופ-מולוטוב]] עם גרמניה הנאצית, והתנגשות צבאית במזרח הרחוק, בשנת 1939 באזור [[חלקין גול]] הביאה ליצירת [[סטטוס קוו]] עם יפן, אותו לא העז אף צד להפר. [[ארצות הברית]] הייתה נייטרלית לכאורה, אך אהדתו של הנשיא [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]] לבעלות הברית, הביאה לרצון לסייע ל[[בריטניה]] ולספק לה את צורכי המלחמה הדרושים לה. ממרץ [[1941]] ועד כניסתה למלחמה בפועל בסוף אותה שנה, אכן סיפקה ארצות הברית ציוד רב לבריטניה ולבעלות בריתה במסגרת מדיניות "[[החכר והשאל]]". גם בעת חתימת ההסכם המשולש, היה ברור כי דרכה של ארצות הברית לסיוע פעיל לבעלות הברית סלולה. ניתן היה להסיק כי כל מדינה בעלת שאיפות התפשטות תאלץ למצוא דרך, צבאית או מדינית, להכריע את ברית המועצות או את ארצות הברית, או לנטרלן מבחינה פוליטית.

 

 

ב-[[27 בספטמבר]] [[1940]] נחתם [[ההסכם התלת צדדי]] ב[[ברלין]] על ידי נציגי גרמניה, איטליה ויפן, והצהיר על המדיניות שהייתה קיימת בפועל. אל ההסכם הצטרפו במהלך הזמן [[הונגריה]], [[רומניה]], [[סלובקיה]] ו[[בולגריה]]. [[יוגוסלביה]] הצטרפה אל ההסכם, אך [[הפיכה צבאית]] גרמה לפרישתה ממנו לאחר יומיים, ולכיבושה על ידי גרמניה לאחר זמן קצר.

ראש המדינה היפני בתקופת קיום [[ההסכם התלת צדדי]] היה הקיסר [[הירוהיטו]]. החוקה היפנית קבעה כי: "הקיסר הוא ראש האימפריה, משלב באישיותו את זכויותיה הריבוניות, ומוציא אותן לפועל על פי החוקה" (סעיף 4). סעיף 11 קבע כי "לקיסר הפיקוד העליון על הצבא ועל הצי". לקיסר הייתה כפופה ממשלה ומטה כללי ולו שני ראשים. מיום חתימת ההסכם התלת צדדי ועד כניעתה של יפן היו ראשי הממשלה היפנים [[פומימרו קונוי]], [[הידקי טוג'ו]], [[קוניאקי קויסו]], [[קנטרו סוזוקי]] ו[[נרוהיקו היגשיקוני]].

 

 

 

'''היהודים ביפן'''{{ש}}

===מנצ'וקואו===

[[קובץ:Flag of Manchukuo.svg|שמאל|ממוזער|180px|דגל [[מנצ'וקואו]].]]

 

בעקבות הפלישה היפנית ל[[מנצ'וריה]] ב-[[1931]] הוכרזה עצמאות מנצ'וקואו ב-[[18 בפברואר]] [[1932]], כאשר פו-יי שימש כ"ראש המדינה". הוא הוכרז ל"קיסר מנצ'וקואו" שנה לאחר מכן. 23 מתוך 80 מדינות [[חבר הלאומים]] הכירו במדינה החדשה, אך חבר העמים עצמו הכריז ב-[[1934]] כי מנצ'וריה נותרה חלק מסין, הכרזה שהביאה לפרישת יפן מחבר הלאומים. [[גרמניה]], [[איטליה]] ו[[ברית המועצות]] היו בין המכירות במדינה החדשה. מנצ'וקואו זכתה גם להכרה של מדינות בובה אחרות, וגרורות של יפן.