דן עומר – הבדלי גרסאות

עומר נולד ב[[רמת גן]], ב-23 בפברואר 1940, בשם דן מרני. עומר היה, בנו של אוסקר מרני, פקיד בכיר ב[[עיריית ירושלים]]. בין מוסדות החינוך שבהם למד, היה גן ילדים חרדי ובית ספר דתי, {{פירושון|בית החינוך לילדי עובדים}} ובית הספר החקלאי [[מקוה ישראל]]. עומר חדל ללמוד בגיל צעיר, לא השלים לימודי בית ספר תיכון, ולא רכש השכלה אקדמית. הואעומר היה [[אוטודידקט]].

עומר התגייס לשירות ב[[חטיבת גולני]], היה חייל מצטיין ואף השתתף בפעילות קרבית. יותראך מאוחרנקלע הסתבךלמשבר עםנפשי, הצבאנפקד והשתמט מהמשך השירות ושוחרר מצה"ל שחרור מוקדם. באותן שנים כבר היה מבאי בית הקפה "[[טעמון]]" ב[[ירושלים]], והתקבל בזרועות פתוחות ל[[בוהמה]] הירושלמית. הוא יצא לאנגליה, כדי להשתלב בעסקי המשפחה, אך נטש אותם והתקרב לחבורת האמנים הישראליים שישבו ב[[לונדון]] בראשית שנות השישים, בהם [[עמוס קינן]], [[שמעון צבר]], [[מנשה קדישמן]] ואחרים. על פי סיפוריובאנגליה התקרב גם לפילוסוף האנגלי הנודע [[ברטרנד ראסל]] זוכה פרס נובל לספרות.

עומר אימץ לעצמו את גינוני משוררי [[דור הביט]] האמריקאי. הוא כתב את יצירותיו ברוח יצירותיהם, תרגם את ספריהם, והיה [[אפיגוניות|אפיגון]] נלהב של בשורת סופרי הביט בישראל. ספרו הפורנוגרפי והמתגרה "בדרך" (1966), שכתב בעקבותבהשראת הספר "בדרכים", של [[ג'ק קרואק]], גרם לשערורייה רבתיבישראל. בעולםהספר, המושהיה רווי תיאורי מין נועזים, הוגדר כ"לותאיום והמוסרעל בישראלהמוסר הישראלי" ונאסר על עומר לפרסמו. הואעומר הוציא את ספרו בניגוד להחלטת ה[[צנזורה]] ובעקבות זאת הורה פרקליט המדינה [[צבי בר ניב]] על העמדתו לדין{{הערה|{{מעריב||יועמד לדין|1966/11/28|00723}}}}, והואועומר נדון ל[[מאסר על תנאי]] ול[[קנס]]. העניין הגיע להכרעת [[בית המשפט העליון]]{{הערה|1=ע"פ 495/69 '''דן עומר נ. מדינת ישראל''', פ"ד כד (1) 408{{ש}}{{מעריב|יוסף צוריאל|ביהמ"ש העליון: ספרו של עומר עיסוק מגעיל ממש בענייני מין|1970/04/14|00700}}}}, שדן בערעורו של עומר על הרשעתו בעבירה של "פרסום תועבה" לפי סעיף 179 לפקודת החוק הפלילי, שחלה אז. על אף שבית המשפט העליון הניח כי מטרתו של עומר הייתה "להשתמש בדברי הניבול בתור אמצעי במלחמתו נגד תופעות חברתיות הנראות שליליות בעיניו... כדי לזעזע ולהדהים את הקורא, שיתעורר מתרדמתו", קבע בית המשפט כי אין להשתמש לכך בכל האמצעים, וכי פרסום חומר תועבה אינו חדל מלהיות כזה אף אם המניע לכך היה כשר. פסיקה זו נחשבת כיום למיושנת, ויש להניח כי פרסום ספרו של עומר כיום היה זוכה להגנת בית המשפט, אם העניין היה מגיע להגשת כתב אישום. השופט [[אלפרד ויתקון]], שעמד בראש הוועדה לבדיקת סעיפי [[חוק איסור לשון הרע]] בשנת 1968, התייחס לפסק הדין נגד עומר וטען שיש לעדכן את החוקים על מנת להגן על [[חופש הביטוי]] באמנות, בספרות ובמדע.{{הערה|נושא זה מוזכר בספר Charting the Future of Translation History, Edited by Georges L. Bastin and Paul F. Bandia

בשנת 1967 התגייס עומר ל[[החטיבה הירושלמית|חטיבה הירושלמית]], הצבא סלח לו על הנפקדות וההשתמטות שלו, והואועומר הצטיין כ[[חובש קרבי]] בפריצה ל[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]] דרך השער החדש. עם זאת, מיד לאחר תום המלחמה הצטרף לחוגי תנועתהשמאל הקיצוני והיה חבר בתנועת "[[מצפן (ארגון)|מצפן]]", והיה ביןובין ראשוני הקוראים לנסיגה מיידית מ[[השטחים]]. הוא הסתבךהתחתן ב[[נישואים]] לא מוצלחים ובוחווה [[גירושים]] קשים, ושנים רבות גידל לבדו את בתו הראשונה (מאוחר יותר נישא בשנית ונולדו לו שני ילדים נוספים). באותה תקופה התקרב לסופרי ירושלים ומשורריה, כמו [[יהודה עמיחי]], [[פנחס שדה]], [[אריה זקס (משורר)|אריה זקס]], [[אהרון שבתאי]] ואחרים.

עומר היה מבקר ספרותי חריף, בוטה ונשכני במיוחד. במשך שבע שנים ערך את הטור הספרותי "נמר של נייר", בשבועון "[[העולם הזה]]". הוא חולל לא מעט שערוריות ספרותיות, הן כסופר והן כמבקר. הוא פגע בכוונת מכוון במבוקריו, ועורר עליו טינה ושנאה של רבים. יחד עם זאת, היה מדורו "נמר של נייר" אוליהיה החריף והאמיץ שבכלי הביטוי והביקורת באותה תקופה ותרם תרומה מכרעת לריענון שורות ושחיטתולשחיטת [[פרה קדושה|פרות קדושות]]. במקביל היה עומר פטרונם של מחברים, צעירים וותיקים כאחד, שנדמו בעיניו יוצאי דופן או אנטי-ממסדיים דוגמת [[מרדכי אבי-שאול]], [[מידד שיף]], [[עמוס אריכא]], [[יגאל גלאי]], [[רינו צרור]], [[אריה קרישק]], [[יצחק בר-יוסף]] ורבים אחרים.

בשנת 1984, לאחר סדרה של [[התקף לב|התקפי לב]] נפטר דן עומר בירושלים, לאחר שסירב לעבור [[ניתוח מעקפים]]. בן 44 בלבד במותו. ארכיונו נמסר על ידי משפחתו ל"[[היברו יוניון קולג']]", שם הוא נשמר כיחידת ארכיון עצמאית, בחדר על שמו.