ספרייה – הבדלי גרסאות

ב[[ימי הביניים]] ב[[אירופה]] חלה ירידה ברמת ה[[אוריינות]] ורוב האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב. השימוש בספרים הצטמצם לבתי ה[[מלוכה]], [[מנזר]]ים, [[אוניברסיטה|אוניברסיטאות]] וחלק ממעמד ה[[אצולה]]. המנזרים שימשו כמרכז ההעתקה, העיטור והשימור של [[כתב יד (העתק)|כתבי יד]], לעתיםלעיתים בחדר מיוחד ([[סקריפטוריום]]). הגישה אל כתבים אלו הייתה מוגבלת מאוד.

במדינות רבות החלו ספריות ציבוריות לאפשר גישה לאינטרנט לקהל הרחב, לעתיםלעיתים קרובות ללא תשלום, ובכך תרמו לצמצום [[הפער הדיגיטלי]] ולהרחבת הידע שבידי הציבור. ספריות גדולות רבות החלו לסרוק את האוספים שלהן ולרכוש גישה למאגרי מידע מסחריים ובכך ליצור אוספים דיגיטליים המשלימים את אוספיהן המודפסים. בתחומים [[אקדמיה|אקדמיים]] ו[[טכנולוגיה|טכנולוגיים]] רבים, בעיקר ב[[מדעי הטבע]] וה[[רפואה]], [[כתב עת אלקטרוני|כתבי העת האלקטרוניים]] הם כיום מקור המידע העיקרי וישנם כתבי עת המופצים רק בצורה מקוונת. הספריות החלו להציע למשתמשיהם גם [[ספר אלקטרוני|ספרים אלקטרוניים]], אך השימוש בהם עדיין מצומצם.

בחלק מהמדינות הספרייה הלאומית היא גוף עצמאי, אך בחלק מהמדינות משולבת פעילות הספרייה כספרייה לאומית עם מטרות נוספות. לעתיםלעיתים משולבת עם הספרייה הלאומיות פעילות ה[[ארכיון]] הלאומי (כגון ב[[מצרים]] ו[[קנדה]]), ספריית הפרלמנט (כגון [[ספריית הקונגרס]] ב[[ארצות הברית]]{{הערה|התפקיד הרשמי של ספריית הקונגרס הוא להיות ספריית [[הקונגרס של ארצות הברית]]. [[דה פקטו]] היא משמשת גם כספרייה לאומית, יחד עם עוד ארבע ספריות לאומיות רשמיות: [[הספרייה הלאומית לחינוך של ארצות הברית]], [[הספרייה הלאומית לחקלאות של ארצות הברית]], [[הספרייה הלאומית לתחבורה של ארצות הברית]] ו[[הספרייה הלאומית לרפואה של ארצות הברית]]}} ו[[ספריית הדיאט הלאומית]] ב[[יפן]]) או זו של [[אוניברסיטה]] כמו [[הספרייה הלאומית]] ב[[ישראל]]. לעתיםלעיתים נוצרת הפרדה בין גופים אלו לאחר זמן. לדוגמה, [[הספרייה הבריטית]] נפרדה מ[[המוזיאון הבריטי]] ב-[[1973]].

'''ספרייה ציבורית''' (קרויה גם '''ספרייה עירונית'''{{הערה|השימוש במונח "ספרייה ציבורית" (אשר בא כניגוד למושג "ספרייה פרטית") איננו מדויק לחלוטין כיוון שישנן לעתיםלעיתים ספריות נוספות הממומנות על ידי הציבור שאינן מגבילות למעשה את קהל הקוראים.}}, '''ספרייה אזורית''', '''ספרייה יישובית''' וכו' בהתאם למיקומה) היא ספרייה המיועדת לקהל הרחב, וממומנת על ידי הקופה הציבורית (בעיקר על ידי [[רשות מקומית|הרשות המקומית]]). אוסף הספרייה מגוון מאוד ומכיל חומר מרוב תחומי הדעת. ברוב הספריות העירוניות ישנו חדר עיון, אגף ל[[ספרות ילדים ונוער]] ואגף לספרות המיועדת למבוגרים. לעתיםלעיתים ישנם בספרייה אוספים מיוחדים שונים. מרבית הספרים נגישים בצורה חופשית (שיטת "המדף הפתוח") ואף ניתנים ל[[השאלה]] (בדרך כלל לא מושאלים [[ספר יעץ|ספרי יעץ]] כגון [[מילון|מילונים]] ו[[אנציקלופדיה|אנציקלופדיות]] וספרים נדירים). עם הרחבת האוספים לסוגי מדיה נוספים החלו ספריות עירוניות להשאיל גם הקלטות מוזיקה, סרטים, ספרים אלקטרוניים ועוד.

'''ספרייה ניידת''' היא ספרייה שנועדה לשרת יישובים הרחוקים מספריות קיימות, ומסיבות שונות (כמו מיעוט קוראים, חוסר כדאיות כלכלית או בעיות טכניות) לא נבנה בהן סניף ספרייה קבוע. ספריות אלו נפוצות בעיקר באזורים דלילי אוכלוסין, אך לעתיםלעיתים הן משרתות [[שכונה|שכונות]] חדשות של ערים שבהן טרם נבנה סניף קבוע. הספריות הניידות מאפשרות בדרך כלל השאלה של מלאי הספרים. שיטה נפוצה אחת היא שיטת השירות האישי, שבה הקורא בוחר ספרים בעזרת הספרן. לפי שיטה אחרת הספרייה משאירה בכל מקום מלאי ספרים המוחלף מעת לעת.

המבנה הארגוני של הספרייה האקדמית איננו אחיד. בחלק מהמוסדות ישנה ספרייה מרכזית אחת המשרתת את כלל המוסד. במקומות אחרים לכל [[פקולטה]] יש ספרייה עצמאית, ולעתיםולעיתים לכל מחלקה ומכון מחקר ספרייה משלהם. גם במקרים של פיצול פיזי מנסים לאחד את [[קטלוג]] הספריות, על מנת להקל על הקורא ולמעט בכפילויות.

ספריות אלו מיועדות לאנשים [[עיוורון|עיוורים]], בעלי [[לקות ראייה|ליקויי ראייה חמורים]] ולעתיםולעיתים גם לשירות [[לקות למידה|לקויי למידה]]. האוספים בספריות אלו [[נגישות מידע|נגישים]] לקוראים לקויי ראייה והם מכילים ספרים ב[[כתב ברייל]], ספרים מוקלטים וספרים באותיות גדולות.

הצורך באוספים מיוחדים של [[כתב יד (העתק)|כתבי יד]] נוצר בשל המאפיינים המיוחדים שלהם. כתבי יד רבים זקוקים לתנאים מיוחדים לשימורם, בשל החומרים עליהם נכתבו הטקסטים (כגון [[עור (חומר גלם)|עורות]] או [[פפירוס]]) הדורשים תנאי אחסון מיוחדים. בנוסף, לכתבי יד רבים ערך כספי רב עקב גילם, נדירותם וסיבות נוספות. בשל כך בונים לעתיםלעיתים חדרים מיוחדים, בעלי [[בקרת אקלים]] ואמצעי [[אבטחה]] רבים. לעתיםלעיתים קרובות יכיל חדר זה גם את אוסף ספרי הדפוס הנדירים, שאף הוא זקוק לתנאים דומים.

אוספים פרטיים קטנים מצויים כיום ברוב הבתים הפרטיים, והם מכילים לרוב בין עשרות לאלפי ספרים שונים. אוספים אלו משקפים במידה רבה את טעמם האישי, השכלתם ומעמדם הכלכלי והחברתי של בעלי הספריות. רק לעתיםלעיתים נדירות מתבצע [[קטלוג|קיטלוג]] ורישום מסודר של תוכן האוספים, בדרך כלל לצורך מכירתם. אוספים גדולים של ספרים נמצאים לרוב בבתיהם של [[חוקר]]ים, [[אוטודידקט]]ים, חכמי דת (כגון [[רב]]נים), [[ביבליופיליה|ביבליופילים]] ואספנים.

ספריות פרטיות בדרך כלל אינן שורדות תקופה ארוכה, שכן לעתיםלעיתים קרובות [[ירושה|יורשי]] האספן אינם מעוניינים בספריו לאחר מותו. לעתיםלעיתים קרובות האוספים נתרמים או נמכרים כמקשה אחת, ולעתיםולעיתים האספן עצמו מצווה להוריש את האוסף לספרייה ציבורית או אקדמית ב[[צוואה|צווואתו]]. בספריות רבות מבוסס האוסף הראשוני על אוספים פרטיים שנרכשו או נתרמו. דוגמאות לכך הם "[[ספריית שטראשון]]" ב[[וילנה|ווילנה]] שהתבססה על האוסף הגדול שהוריש רבי [[מתתיהו שטראשון]] או [[ספריית הקונגרס]] ששוקמה, לאחר שריפתה, באמצעות האוסף הפרטי של [[תומאס ג'פרסון]].

על מנת להקטין בעלויות כוח אדם מקובל לרכז חלק ממחלקות הספרייה למקום אחד המשרת את כל ספריות המשנה של הספרייה המרכזית. ריכוז זה נפוץ בעיקר בתחומי ה[[קטלוג|קיטלוג]], הרכש והמנהלה, בהם אין צורך בקשר ישיר עם הקוראים. לעתיםלעיתים מתאגדות ספריות שונות לביצוע פונקציות אחידות שונות, לדוגמה: העתקת רשומות קיטלוג ממאגר מרכזי שמשרת אלפי ספריות בעולם (Copy Cataloging).

המחלקות השונות של הספרייה אינן אחידות, ובספריות קטנות נעשות רוב הפעולות על ידי מספר ספרנים מצומצם ולעתיםולעיתים על ידי ספרן בודד. כאן מוצגת חלוקה מקובלת של המחלקות לפי הפונקציות המרכזיות הקיימות בספרייה.

ספרני היעץ נותנים בדרך כלל סיוע ללקוח בודד המגיע אליהם. הספרן אמור לבצע ראיון קצר ובו מספר שאלות על מנת להבין ביתר בהירות את צורכי המידע של הלקוח: מה המידע החסר לו (לעתיםלעיתים הלקוח לא יודע להגדיר מה צורך המידע המדויק שלו), אילו מקורות מידע מתאימים לצרכיו (ספרים, כתבות, [[אתר אינטרנט|אתרי אינטרנט]] ועוד), מהן המגבלות של הלקוח (כמו [[שפה]], [[נגישות]] ומגבלות [[תרבות]]יות) ועוד.{{ש}}

מחלקת ה[[השאלה]] משמשת להשאלה של ספרים וחומרים אחרים ולמעקב אחר פעילות זו. כאשר לקוח מבקש לשאול פריט, המשאיל צריך לוודא שהפריט אכן ניתן להשאלה ושהאדם המבקש זכאי לשאול אותו (המנוי שלו בתוקף, אין לו חובות, הוא לא מילא את מכסת הפריטים שמותר לו לשאול, הפריט לא מוזמן וכדומה). לעתיםלעיתים זכויות ההשאלה של משתמשים שונים אינן אחידות: בספרייה אקדמית ל[[מרצה]] יהיו זכויות מרובות משל [[סטודנט]]; בספרייה עירונית ל[[ילד]]ים אסור לשאול ספרים המתאימים למבוגרים וכדומה.

המחלקה נותנת לכל ספר גם מספר מיון (או מספר מדף) שמסמן את המקום שבו יוצב הספר על המדף. ישנן שיטות מיון שונות אשר מקצות את המספרים (לעתיםלעיתים בשילוב עם אותיות) לפי נושאים ותתי-נושאים. השיטות הנפוצות הן [[שיטת ספריית הקונגרס]] ו[[שיטת דיואי]] (אותה המציא [[מלוויל דיואי]]), שגרסה מקוצרת ומותאמת שלה{{הערה|'''תקציר המיון העשרוני''', מאת [[מלויל דיואי]], תרגמה ועיבדה לאה שלם, [[ירושלים]]: מרכז ההדרכה לספריות ציבוריות (מהדורה חמישית מחודשת), תשמ"ג ([[1983]])}} משמשת את הספריות הציבוריות בארץ. בספריות מיוחדות לנושא מסוים משתמשים לרוב בשיטות המותאמות לנושא הספציפי, כגון "[[שיטת דיואי#שיטת שלום|שיטת שלום]]" ב[[מדעי היהדות]] אשר פותחה על ידי [[גרשם שלום]].