צ'ינדיטים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שינוי סדר הפרקים (בוט סדר הפרקים) |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: לעיתים |
||
שורה 18:
|מפקדים=אורד צ'ארלס וינגייט{{ש}}[[ולטר לנטיין]]
}}
'''צִ'ינְדִיטִים''' הוא השם שניתן ל[[כוחות מיוחדים]] של [[הצבא הבריטי]] אשר לחמו במהלך [[המערכה על בורמה]] ב[[מלחמת העולם השנייה]]. הצ'ינדטים השתמשו בטקטיקות [[גרילה]] ו[[קומנדו]] שפותחו על ידי מפקדם, [[אורד צ'ארלס וינגייט]], שהתבססו בעיקר על חדירה עמוקה לתוך השטח שבשליטת [[הצבא היפני הקיסרי]] בבורמה לשם פגיעה בקווי האספקה ובדרכי התקשורת שלו. הצ'ינדיטים התפרסמו בשל אימוניהם הקשים והדרישות הגבוהות מהם, שכללו
הצ'ינדיטים החלו את דרכם במרץ [[1942]] במסגרת [[הבריגדה ה-77 (הודו)|הבריגדה ההודית ה-77]] אשר כללה כ-3,000 איש. בפברואר [[1943]] יצאו בפיקודו של וינגייט ל[[מבצע בד ארוך]], אשר במהלכו חצו את הנהר [[צ'ינדווין]] ופשטו על [[מסילת ברזל|מסילות הברזל]] היפניות והסבו להן נזק. לאחר מכן חצו את הנהר [[אירוואדי]], אולם נאלצו לחזור חזרה ל[[הודו הבריטית]] בשל מחסור במזון. תוצאות המבצע שנויות במחלוקת, אולם עם חזרתם התפרסמו הצ'ינדיטים בכל רחבי העולם. בעקבות המבצע הזמין [[וינסטון צ'רצ'יל]] את וינגייט ל[[ועידת קוויבק (1943)|וועידת קוויבק]], במהלכה קיבלה טקטיקת החדירה העמוקה שלו אישור מהפיקוד העליון של [[בעלות הברית]] המערביות. לאחר הוועדה הוחלט להגדיל את הכוח הצ'ינדיטי לסדר גודל של [[דיוויזיה]]. במרץ [[1944]] יצאו הצ'ינדיטים לפשיטה שנייה מאחורי הקווים היפניים אשר נקראה [[מבצע יום חמישי]]. פשיטה זו הייתה גדולה ומורכבת בהרבה מקודמתה. הפעם הונחתו הצ'ינדיטים מהאוויר בעומק שטח האויב, והקימו בסיסי קבע מאחורי הקווים היפניים, מהם תקפו את נתיבי התנועה היפניים, שיבשו את ההכנות לפלישה יפנית להודו, וסייעו להתקדמות כוחותיו הסיניים-אמריקניים של [[ג'וזף סטילוול]] בצפון בורמה. במהלך המבצע, נהרג וינגייט בתאונת [[מטוס]], ו[[ולטר לנטיין]] מונה כמפקד הדיוויזיה החדש. עד סוף אוגוסט 1944 פונו כל הצ'ינדיטים מהודו, בעיקר עקב מצבם הבריאותי. בפברואר [[1945]] הוחלט על פירוק היחידה.
שורה 59:
כעת עמד וינגייט בפני דילמה. האם לסגת חזרה להודו לפני שיספיקו היפנים להזרים כוחות, שינתקו את כוחותיו מבסיס היציאה שלהם, או שמא להמשיך להתקדם לעומק שטח בורמה ולחצות את הנהר [[אירוואדי]] (Irrawaddy). מפקדי השדרות שלו, שהתעודדו מהצלחותיהם, המליצו לו להמשיך הלאה ויעצו לעשות זאת בהקדם. ההכרעה התקבלה ב-[[11 במרץ]] כאשר התברר לווינגייט ששדרה מס' 1, שהייתה חלק מהקבוצה הדרומית שלו, לא הושמדה, והצליחה לחצות את האירוואדי בהצלחה.{{הערה|ובסטר, עמ' 82.}} וינגייט הורה להמשיך מזרחה.
חציית האירוואדי החלה ב-[[13 במרץ]], ונמשכה עד ה-[[18 במרץ|18 בו]].{{ביאור|רוחבו של האירוואדי מגיע לשני קילומטרים{{הערה|שם=עקביה 219|עקביה, עמ' 219.}}}} חלק משדרות חצו בקלות, בעוד השדרה של קאלוורט, שעד אז הייתה היחידה שלא איבדה אף אדם, נתקלה במארב יפני ובשלב מסוים מצאה את עצמה לכודה על אי במרכז הנהר ממנו הצליחה להיחלץ רק בקושי. המטרה שווינגייט הציב לעצמו, הייתה פיצוץ גשר גוקטייק, מרחק של כ-160 ק"מ מגדת הנהר. כעת השתנתה הקרקע, ובמקום הג'ונגלים שעד אז חיפו על פעילות הצ'ינדיטים, נמצאו שטחים פתוחים יחסית, וחצו אותם הרבה שבילים שהתאימו לתנועה של כלי רכב ממונעים. תנאים אלו שיחקו לרעת הצ'ינדיטים.{{הערה|שם=עקביה 219}}{{הערה|שם=רוברטס258}} גרוע מכך, היפנים היו מודעים כעת לפעילות הצ'ינדיטים ממזרח לאירוואדי, ושלחו עוד ועוד כוחות בניסיון ללכוד אותם. בשלב מסוים ניהלו אחריהם מצוד כ-2,000 חיילים, שהשתייכו לשתי [[דיוויזיה|דיוויזיות]] יפניות.{{הערה|ביוור, עמ' 499. רוברטס (עמ' 258) טוען שיחידות משלוש דיווזיות יפניות השתתפו במצוד}} כעת הצ'ינדיטים נמנעו מלהשיג מזון בכפרים המקומיים מחשש למארב, ולא יכלו לבקש עזרה מאף מקומי מחשש שיוסגרו לידי היפנים. הצ'ינדיטים ביצעו בדרך שלל פעולות כנגד היפנים, שכללו לרוב מארבים מתוכננים היטב.
ב-[[24 במרץ]] הורה וינגייט לבצע נסיגה, אולם נכשל בניסיון שכל הקבוצה תחצה את האירוואדי כאיש אחד. לפיכך הוא חילק את אנשיו לקבוצות, והורה לכל קבוצה להגיע חזרה להודו בכל צורה שתעלה על דעתה. הקבוצה של קאלוורט הגיעה חזרה להודו ב-[[14 באפריל]], הקבוצה של וינגייט הגיעה ב-[[29 באפריל]]{{הערה|לתיאור מאורעות הימים שבין ה-10 וה-29 באפריל ראו: עקביה, עמ' 220–227. עקביה מצטט מתוך ספרו של כריסטופר סייקס.}} והקבוצה האחרונה שכללה 9 אנשים בלבד הגיעה ב-[[6 ביוני]].{{הערה|שם=רוברטס 259}}
| |||