דרכי היטהרות מטומאה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←פתיח: תמונה |
←הערב שמש: הרחבה, תקלדה, עריכה |
||
שורה 1:
[[קובץ:Mikveh22.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מקווה מודרני בקיבוץ [[טירת צבי]]]]
[[הלכה|הלכות]] [[טומאה וטהרה]] מגדירות '''תהליכי טהרה''' כדי להיטהר מן הטומאות השונות. תהליך הטהרה הבסיסי נעשה על ידי [[טבילה (יהדות)|טבילה]] ב[[מקווה]] או ב[[מעיין]] לאחר היפרדות מהגורם המטמא, והמתנה עד ה[[ערב]]. בטומאות החמורות תהליכי הטהרה הם מורכבים יותר, וכוללים המתנה של כמה ימים, טקסי הזאה, או הקרבת [[קורבן (יהדות)|קורבנות]]. קיימים סטטוסים הלכתיים שונים, כמו "[[טבול יום]]" או "[[מחוסר כיפורים]]", למי שהתחיל בתהליך הטהרה אך עדיין לא השלים אותו.
תהליכי הטהרה קיימים רק עבור [[אדם]] שנטמא וכן עבור רוב סוגי החפצים שנטמאו. לעומת זאת [[טומאת אוכלין|מזון]] או [[טומאת משקין|משקה]] שנטמאו{{הערה|1=ספרא שמיני פרשתא ז, יג: "אי אתה שובר אוכלים ומשקים לטהרתו". {{בבלי|עבודה זרה|נב|א}}, ראו רש"י ד"ה כי קמיבעיא לן אוכלין, וכן רש"י ב{{בבלי|שבת|פד|ב}} ד"ה והא לית.}}, וכן [[טומאת כלים|כלים]] העשויים מ[[חרס]] שנטמאו{{הערה|1={{תנ"ך|ויקרא|יא|לב|לג}}. על כלי זכוכית ראו לעיל: הלכות טומאה נוספות שקבעו חכמים.}} - אינם יכולים להיטהר על ידי תהליכי טהרה, והם נשארים טמאים עד שהם שיעברו תהליך שישנה אותם באופן מהותי כגון זריעה באדמה{{הערה|1=בדרך זו ניתן לטהר גם מים על ידי הצמדתם למאגר מים (הצמדה זו נקראת "השקה"), ובכך הם נעשים כחלק ממנו - {{משנה|ביצה|ב|ג}}. להסברת הדבר ראו [[רש"י]] ל{{בבלי|פסחים|לד|ב}} ד"ה מי החג.}} או שבירת הכלי.
שורה 6:
==שלבי הטהרה הבסיסיים ==
===היפרדות מגורם הטומאה===
לעולם לא ניתן להיטהר מטומאה אלא כאשר הגורם המטמא הראשוני כבר לא קיים. בטומאות הנובעות ממקור טומאה חיצוני, מספיק לצורך כך להפסיק את המגע באותו גורם, על מנת שלא יהיה "[[טובל
===טבילה ===
שורה 14:
===הערב שמש===
{{ערך מורחב|טבול יום}}
נאמר בתורה על כלי שנטמא ממגע שרץ: "בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר"{{הערה|{{תנ"ך|ויקרא|יא|לב}}}}. מכאן שגם לאחר הטבילה במקווה קיימת טומאה מסוימת עד הערב, ומצב זה נקרא "טבול יום". גם מי שטובל בלילה - נחשב "טבול יום" עד למחרת בערב{{הערה|שם=הערה_ד}}. דרגת הטומאה שלו היא כ"שני לטומאה", שאסור לו לאכול [[תרומות ומעשרות|תרומה]] והוא אף מטמא אותה במגעו, אבל מותר לו לאכול [[מעשר שני]]{{הערה|{{משנה|נגעים|יד|ג}}}}. אך בשונה מכל שני לטומאה, שהחמירו עליו חכמים לטמא משקים במגעו, טבול יום שנגע במשקה אינו מטמא אותו{{הערה|{{משנה|פרה|ח|ז}}}}. [[מסכת טבול יום]] במשנה מוקדשת להלכותיה של טומאה קלה זו.
==שלבי טהרה נוספים בטומאות חמורות==
===המתנת זמן===
בטומאות הקלות, כגון אדם הנוגע ב[[טומאת שרץ|שרץ]] או ב[[טומאת נבלה|נבלה]], ניתן לטבול במקווה ולהיטהר מיד עם ההיפרדות מן הגורם המטמא. טומאות אלה נקראות "טומאת ערב", כי ניתן להיטהר מהן בערבו של אותו יום בו האדם נטמא. לעומת זאת, הטומאות החמורות יותר תמיד נמשכות לפחות שבוע, ולכן יש צריך להמתין עד לתחילת תהליך הטהרה.
משך ההמתנה משתנה בין הטומאות השונות:
שורה 30:
===טקסי הזאה===
בשתי הטומאות החמורות ביותר – טומאת מת וטומאת מצורע – יש צורך בטקסי הזאה מיוחדים על מנת להיטהר.
* '''טהרת [[טמא מת]]''' - אדם או כלי שנטמא ממת, זקוק לטהרתו לאפר [[פרה אדומה]] (אפר מפרה אדומה שנשחטה ב[[הר הזיתים]] מול מקום [[בית המקדש|המקדש]], ובשרה נשרף שם). על כל אדם וכלי שנטמא יש להתיז ("להזות") פעמיים מי מעיין ("מים חיים") שמעורב בהם אפר זה: ביום השלישי מאז שנטמא (כולל יום הטומאה) וביום השביעי. לאחר ההזאה השנייה הוא טובל, ונטהר בערב או שאפשר לטבול במקווה ולהיטהר מטומאת מת{{הערה|על אף שיש טמאים שזקוקים לקרבן להשלמת טהרתם, וגם זה אינו אפשרי בהיעדר [[בית מקדש]], אבל טומאתם של הזקוקים לקרבן היא טומאה קלה יחסית, המונעת רק מכניסה לבית המקדש ומאכילת קרבנות, ואילו טמא מת הוא אב הטומאה. ועוד: לגבי הגברים, המקרים בהם הטמא צריך להביא קרבן הם מחלות נדירות (זיבה וצרעת). רק בנשים שכיחה טומאת היולדת.}}.
* '''טהרת מצורע''' - טקס הטהרה של מצורע שהתרפא מתחלק לשלושה שלבים{{הערה|{{תנ"ך|ויקרא|יד}}, {{משנה|נגעים|יד}}, {{רמב"ם|טהרה|טומאת צרעת|יא}}, ו{{רמב"ם|קורבנות|מחוסרי כפרה|ד}}-{{רמב"ם|קורבנות|מחוסרי כפרה|ה|ללא=שם}}.}}: א. התזה ("הזאה") עליו מדם ציפור ומי מעיין: ביום שבו ה[[כהן]] קובע שהמצורע נרפא מצרעתו, עליו להביא שתי ציפורי [[דרור הבית|דרור]] וכלי חרס ובו מי מעיין ("מים חיים"). הכהן שוחט את אחת הציפורים, כך שדמה ישפך אל תוך המים שבכלי החרס. לאחר מכן לוקח הכהן את הציפור החיה, ומצרף אליה ענף של עץ [[ארז]] וענף מצמח ה[[אזוב מצוי|אזוב]], בתוספת [[צמר]] צבוע [[כנימות מגן|בתולעת]] [[שני (צבע)|שני]]. את כל אלה טובל הכהן במים המעורבים בדם, ומתיז ("מזה") על המצורע שבע פעמים. לאחר מכן הכהן שולח לחופשי את הציפור החיה. ב. גילוח שער כל גופו וטבילה במקווה לו ולבגדיו. ג. גילוח וטבילה נוספים כעבור שבעה ימים. במשך השבוע שבין הטבילות המצורע נקרא "מצורע בימי ספרו". הוא נחשב עדיין "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים במגעו, אך לא בדרגת חומרתו הקודמת, והוא מותר להיכנס לעיר{{הערה|{{משנה|כלים|א|א}}, {{משנה|נגעים|יד|ב}}}}.
===השלמת הטהרה בהקרבת קורבנות===
לארבעה סוגי טומאות קבעה התורה שעליהם להביא קורבן להשלמת טהרתם, והם: זב, זבה, יולדת ומצורע. עד הבאת הקרבן אסור להם להיכנס ל[[בית המקדש]] ולאכול מן הקרבנות, ומצב זה נקרא '''[[מחוסר כיפורים]]'''{{הערה|1=משנה מסכת כלים פרק א משנה ח, ומסכת נגעים פרק יד משנה ג.}}:
* '''[[זב
*'''[[טומאת יולדת|יולדת]]''' - מביאה את קורבנה ביום הארבעים ואחד ללידת בן, או השמונים ואחד ללידת בת, והוא מורכב מכבש לעולה ועוף לחטאת. אם מצבה הכלכלי אינו מאפשר קניית כבש - יכולה היא להחליף אותו בעוף לעולה.
*'''[[נגעי אדם|מצורע]]''' - מביא קורבנות למחרת טבילתו השנייה: אשם חטאת ועולה (שני כבשים זכרים לאשם ועולה, וכבשה נקבה לחטאת. אם המצורע עני, הוא יכול להחליף את החטאת והעולה בעופות), בתוספת לוג (כרבע ליטר בערך) שמן. המצורע עומד בשער המקדש, והכוהנים מורחים על חלקים מגופו (תנוך האוזן, בהונות היד והרגל) מדם האשם ומן השמן.
==הערות שוליים==
| |||