היסטוריה של תוניסיה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לראש ממשלת צרפת |
תיקון קישור לפירושונים |
||
שורה 1:
'''ההיסטוריה של תוניסיה''' היא [[היסטוריה]] עשירה ורבגונית של מדינה המצויה לחוף [[הים התיכון]] על אדמת [[צפון אפריקה]].
[[תוניסיה]] הייתה במשך שנים מרכז תרבותי ומסחרי. אלפי שנים ישבו בה שבטים [[ברברים (עם)|ברברים]] והיא הייתה מוקד להגירה מכיוונים שונים. ה[[פניקים]] הקימו בה את ה[[אימפריה]] האדירה [[קרתגו]], ולאחריהם שלטה באזור [[האימפריה הרומית]]. ב[[המאה ה-7|מאה השביעית]] נכבשה תוניסיה בידי ה[[ערבים]] ה[[אסלאם|מוסלמים]], וב[[המאה ה-10|מאה העשירית]] הייתה בסיסה של [[השושלת הפאטימית]] ה[[אסמאעיליה|אסמאעילית]]. בתקופה הערבית שלטו שליטי תוניסיה בשטחים נרחבים ב[[צפון אפריקה]] וכן ב[[סיציליה]] והגיעו עד ל[[קלבריה]] שבדרום איטליה. במאות שלאחר מכן הייתה תוניסיה בשלטונם של שליטים רבים. [[צרפת]]ים, [[סיציליה|סיציליאנים]], [[מסעי הצלב|צלבנים]] ו[[שודד ים|שודדי ים]] שלטו בה לתקופות קצרות [[שודד ים]] בשם [[ח'יר א-דין]] (ברברוסה) ייסד בה מדינה ב-[[1534]], ה[[ספרד]]ים דיכאו את מדינת שודדי הים, ושלטו במדינה עד לשנת [[1574]], עת נכבשה על ידי [[האימפריה העות'מאנית]]. ב-[[1881]] שבו הצרפתים והשתלטו על המדינה. במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] הייתה המדינה זירת קרבות, ולאחריה בשנת [[1956]] זכתה בעצמאותה, ונשיאה הראשון היה [[חביב בורגיבה]]. בשנת [[1987]] הודח בורגיבה על ידי [[זין אל-עאבדין בן עלי]] הנשיא השני שהודח ב[[ההפיכה בתוניסיה (2011)|הפיכה עממית]] בינואר 2011.
שורה 10:
במהלך [[האלף השני לפנה"ס]] היה אזור [[הים התיכון]] אזור פורח ועשיר, וערי המסחר שלחופיו סבלו מהתפוצצות אוכלוסין. [[עיר מדינה|ערי המדינה]], שהחלו להתארגן, שלחו חבורות של צעירים ולוחמים לחפש קרקע נוחה להתיישבות, קרקע פורייה שהגישה אליה מן הים היא נוחה.
בסביבות 1100 לפני הספירה החלו ה[[פניקים]] להתיישב באזור. מקורם היה בחופו המזרחי של הים התיכון, והם השתייכו במקור לעמים ה[[כנען|כנענים]], שישבו ב[[צור (לבנון)|צור]] וב[[צידון]]. בנוסף לאזור החוף של תוניסיה של ימינו, הם התיישבו גם במקומות נוספים - איי הים התיכון, [[סרדיניה]], [[ספרד]], [[מרוקו]] ומקומות רבים נוספים.
בתקופה זו של סוף [[המאה ה-12 לפנה"ס]] ידוע על ערים פיניקיות שקמו לחופה של תוניסיה, ואזור צפון אפריקה, שהיו כפופות לשלטונה של [[צור (לבנון)|צור]]. [[אוטיקה]], [[תוניס]] [[לפטיס מגנה]] ו[[היפו (עיר)|היפו]]. המתיישבים הפיניקים התיישבו ברצועת חוף צרה, ובעומק המדבר המשיכו לשלוט הברברים.
==קרתגו==
שורה 20:
===עלייתה של קרתגו===
קרתגו, או קרת-חדשת, נוסדה ב[[המאה ה-9 לפנה"ס|מאה ה-9 לפנה"ס]] על ידי מתיישבים מהעיר [[צור (לבנון)|צור]]. על־פי המסורת (אשר אין לה, כנראה, בסיס היסטורי) נוסדה העיר על ידי [[דידו (מלכת קרתגו)|דידו]], בת מלך צור, שנאלצה לברוח מעירה מחשש שתרצח על ידי אחיה, [[פיגמליון]].
בד בבד עם שקיעת התרבות הכנענית והפיניקית במזרח, עם עלייתן של [[אשור]] ו[[בבל]], במהלך [[המאה ה-6 לפנה"ס|המאה השישית]] ו[[המאה ה-7 לפנה"ס|המאה השביעית לפני הספירה]], החלה קרתגו להתבלט בין יתר ערי המדינה. באמצע המאה השישית לפני הספירה תחת שלטון המצביא [[מאגו]] הייתה כבר לעיר מדינה עצמאית, רכשה לעצמה שותפי מסחר נומידים וברברים, והחלה להתפשט באזור הים התיכון, תוך שהיא הופכת למובילה בין ערי המדינה הפיניקיות בצפון אפריקה. הקימה תחנות מסחר ב[[סרדיניה]] וב[[סיציליה]], ב[[איביזה]] שב[[האיים הבלאריים|איים הלאריים]] ובמקומות נוספים ב[[חצי האי האיברי]], ואף הייתה לשותפת מסחר של ה[[אטרוסקים]]. התרחבות זו הובילה את קרתגו לעימות עם ה[[יוון העתיקה|יוונים]] שרצו לשלוט בנתיבי הסחר בים התיכון. לקראת סוף המאה השישית לפני הספירה התרחש מאבק בין הפיניקים, היוונים, והברית האטרוסקית-פונית לה הייתה שייכת קרתגו. אחת מתוצאותיו של המאבק הייתה החלשתם של האטרוסקים עד כדי כך שה[[רומא]]ים ניערו מעליהם את שליטיהם האטרוסקים. בשנת [[509 לפנה"ס]] כרתה רומא הצעירה ברית עם קרתגו, והשתיים הגדירו את שטחי ההשפעה שלהן. קרתגו בצפון אפריקה, ואילו רומא ב[[איטליה]].
שורה 28:
===הממשל והחברה בקרתגו===
בתקופה זו פיתחו הקרתגנים תרבות עשירה ושיטת ממשל מפותחת. שיטת הממשל הקרתגנית הלכה בעקבות שיטת הממשל ב[[צור (לבנון)|צור]], אך הערים הפיניקיות נשלטו על ידי מלכים, בעוד שהקרתגנים נשלטו על ידי "'''שופטים'''" (suffete){{הערה|1=[http://www.merriam-webster.com/dictionary/suffete suffete] ב[[מילון מרים ובסטר]]}} שייצגו את האריסטוקרטיה של בעלי הקרקעות. ה"שופטים" שנקראו במילה זו ממש גם בשפה הפיניקית, הקרובה ל[[עברית]], היה תערובת של רשות מבצעת ורשות שופטת. למישרה מונו האצילים ובעלי ההון, שנבחרו על ידי כלל האזרחים לתקופות בנות שנה אחת, בהן כיהנו שני שופטים במקביל, בדומה למוסד ה[[קונסול (רומא העתיקה)|קונסול]] ברומא. השופטים לא היו בעלי כוח צבאי, והמשרות הצבאיות ניתנו לגנרלים שמונו לפי הצורך ונבחרו בנפרד. לצד השופטים נבחרה מועצת זקנים, בת מספר מאות חברים, בדומה ל[[סנאט]] הרומי. בעיתים של מחלוקת או מצוקה, כונסה אף אספת עם גדולה, בה ניתן קול לאנשים נוספים מקרב אזרחי העיר. לא ידוע כיצד מונו החברים באסיפת עם גדולה זו.
[[אריסטו]] תיאר בספרו "[[פוליטיקה]]" את הממשל בקרתגו כ"מעורב", הסדר שכלל אלמנטים של [[מונרכיה]], [[אריסטוקרטיה]] ו[[דמוקרטיה]].
שורה 55:
בשנת [[238]] חוללו אנשי הפרובינקיה מרד. בעלי קרקע עשירים חימשו את אריסיהם, והכריזו על מושל הפרובינקיה הקשיש [[גורדיאנוס הראשון]], ועל בנו [[גורדיאנוס השני]] כקיסרים במשותף. גורדיאנוס הראשון היה איש ממשל ותיק, ושירת ברומא כ[[קונסול (רומא העתיקה)|קונסול]]. כל זאת אירע בעוד שהקיסר הנוכחי, [[מקסימינוס]] לחם באזור ה[[דנובה]]. ברומא הכריז הסנאט על תמיכתו במורדים. כאשר דוכא המרד באמצעות כוחות מקומיים שנותרו נאמנים לקיסר, הצליח לבסוף נכדו של גורדיאנוס הראשון, [[גורדיאנוס השלישי]] להתמנות לקיסר, לאחר שמקסימינוס נרצח על ידי חייליו. שלטונו נמשך עד לשנת [[244]].
בשלב זה הגיעה ה[[נצרות]] לאפריקה, והתפשטה בה במהירות. התאולוג החשוב [[אוגוסטינוס]] נולד על אדמת הפרובינקיה אפריקה, ופעל בה במהלך [[המאה ה-4]] ו[[המאה ה-5]].
[[המינות הדונאטיסטית]] שהולדתה על אדמת קרתגו, היוותה מכשול להתפתחות הנצרות באזור. המינות נוצרה לאחר רדיפת הנוצרים על אדמת אפריקה בידי הקיסר [[דיוקלטיאנוס]] בסוף [[המאה ה-3]] ותחילת [[המאה ה-4]]. רדיפה זו גרמה לפיצול בשורות הנוצרים. נוצרה מחלוקת בשאלה האם לקבל לשורות הכנסייה נוצרים שהמירו את דתם בלחץ הרדיפות. מחלוקת נוספת הייתה האם יכול כומר, שאינו ראוי מבחינה אישית, להעניק את ה[[סקרמנט]]. בשנת [[315]] אירע הפיצול, כאשר בראש הכופרים עמד הבישוף של קרתגו, דונאטוס.ל כפירה בממסד הצטרפה גם תסיסה עממית נגד האימפריה הרומית ונגד המסים הכבדים. בתחילת המאה החמישית לספירה, גרש הקיסר הרומי [[פלביוס אוגוסטוס הונוריוס|הונוריוס]] את הדונאטיסטיים מכנסיותיהם. גם [[אוגוסטינוס]] נלחם בדונאטיסטים. הם חברו למהפכנים עממיים ונקראו משוטטים (circumcelliones). הדונאטיסטים גינו את העוני והעבדות, וקראו לשחרור עבדים ושמיטת חובות. הם שדדו והרגו עשירים, ואף ביקשו למות בעצמם: הם קפצו לאש או מעל סלעים תלולים.
שורה 65:
[[קובץ:Kairouan-mosquee-cimetiere.jpg|שמאל|ממוזער|250px|המסגד הגדול ב[[קירואן]]]]
ראשוני הפולשים ה[[אסלאם|מוסלמים]] הגיעו לשטח תוניסיה עוד בשנת [[648]] בתקופת שלטונו של ה[[ח'ליף]] [[עות'מאן בן עפאן]]. בשנת [[670]] נכנס לתוניסיה צבאו של השליט המוסלמי [[עוקבה בן נאפע]]. ה[[ערבים]] שהגיעו בדרך היבשה, כבשו את המבצרים הביזנטים שלאורך החוף. הם הקימו את העיר [[קירואן]] בשנת [[673]] והשתמשו בה כבסיס על מנת להשליט את דת האסלאם אל מול כיסי התנגדות של נוצרים וברברים. בתהליך זה הוחרבה שוב העיר קרתגו, בשנת [[698]]. לאחר חורבן קרתגו הייתה תוניסיה למוסלמית, וכך נותרה עד היום. תוניסיה הפכה למרכז טבעי להשפעה הערבית והאסלאמית בצפון אפריקה, וזאת בשל היותה בעלת תשתית עירונית, חקלאית ומסחרית הדרושה להקמת מדינה ריכוזית. בתוך דור אחד קיבלה כל האוכלוסייה באזור את האסלאם, ואף הברברים, שמעולם לא קיבלו עליהם את הנצרות, הפכו למוסלמים.
===השושלת האגלבית===
שורה 107:
במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] הועלו תביעות מצד [[איטליה]] לריבונות ב[[תוניסיה]]. [[מוסוליני]] תבע את תוניסיה עוד ב-[[1939]]. עם זאת, לאחר תבוסת הצרפתים וכניעתם לגרמנים ולאיטלקים, ביוני [[1940]] לא נענו הדרישות האיטלקיות לשליטה בתוניסיה, וזו נותרה כפרוטקטורט של ממשלת שיתוף הפעולה המכונה [[צרפת של וישי]]. איטליה המשיכה להתערב בנעשה בתוניסיה, וטיפחה את אנשי מפלגת "ניאו דוסתור", שנכלאו על ידי הגרמנים בעת שלטון וישי בתוניסיה, ולאחר מכן הוסגרו לידיה. מנהיג ה"ניאו דוסתור" [[חביב בורגיבה]] סירב לשתף פעולה, על אף היחס המועדף שניתן לו ב[[רומא]]. לבסוף אולץ לשאת נאום שניתן היה לפרשו בדוחק כפרו איטלקי מ"רדיו בארי", ובתמורה הורשה לו ולאנשיו לשוב לתוניסיה, בשנת [[1943]], שם חידשו את פעולתם למען עצמאותה.
עם פתיחת [[מבצע לפיד]], נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, בנובמבר [[1942]] כאשר היה ברור לגרמנים כי התנגדותם של הצרפתים תהיה סמלית, השתלטו הגרמנים על תוניסיה, אך הותירו את הביי [[מוחמד אל מונסף]], שעלה לשלטון מספר חודשים קודם לכן, ב-[[19 ביוני]] [[1942]] על כיסאו, כשליט בובה של המשטר הנאצי.
לאחר סדרת התבוסות שנחל אל מול הפילדמרשל [[ברנרד מונטגומרי]] ביצר גנרל פלדמרשל [[ארווין רומל]] את תוניסיה והפך את הריה הדרומיים למעוז בו קיווה לעצור את בעלות הברית. עליונות בריטית מכרעת הביאה לבסוף לפריצת קו ההגנה ולגירוש הגרמנים מתוניסיה, ב-[[13 במאי]] [[1943]], וזאת לאחר שכבר הקימו [[מחנה ריכוז|מחנות ריכוז]] לתושביה היהודים של המדינה. תוניסיה הפכה למעוז של [[בעלות הברית]], ושימשה כבסיס היציאה ל[[מבצע האסקי]], הפלישה ל[[סיציליה]], אחת מנקודות המפנה החשובות בלחימה.
שורה 119:
==תוניסיה העצמאית==
ב-[[25 ביוני]] [[1957]] הכריז בורגיבה על ביטולה של המלוכה, ועל הקמת רפובליקה, שהוא נשיאה. הוא שלט במדינה במשך 31 שנים. חזונו של בורגיבה היה תוניסיה חילונית, מודרנית, השרויה בשלום עם שכניה, מדינה רפובליקנית במובן הצרפתי של המילה. החוקה שהנהיג ב-[[1960]] הותירה את האסלאם כדת המדינה, אך העניקה שוויון מלא לנשים, וביססה את סמכותה החילונית של המדינה. [[סוציאליזם]] לא היה חלק ממדיניותו של בורגיבה בתחילה, אך מדיניותו הכלכלית נטתה לריכוזיות. בשנת [[1964]] עברה תוניסיה תקופה סוציאליסטית קצרה, שהסתיימה בתחילת [[שנות ה-70]].
בורגיבה לא היה מיליטריסט ברוחו. הוא טען כי לעולם לא תוכל תוניסיה הקטנה להתחרות בשכנותיה בכוחן הצבאי, והקמתו של ממסד צבאי תגזול משאבים הדרושים להתפתחות המדינה, תוביל להתערבות צבאית בפוליטיקה.
קולו של בורגיבה היה ייחודי אף בכל הנוגע ליחסו ל[[ישראל]]. על אף שהתבטא כנגדה בחריפות, היה בורגיבה הראשון מבין מנהיגי ערב שקרא להכרה בישראל, עוד ב-[[1965]], וזאת בתמורה לחזרתה לגבולות החלוקה, והשבת הפליטים על פי החלטות האו"ם 181 ו-194. "יזמת בורגיבה" לא נענתה בצעדים ממשיים על ידי ישראל, ו[[מלחמת ששת הימים]] ו[[ועידת חרטום]] שבאו בעקבותיה מנעו את מימושה.
| |||