אצטאלדהיד – הבדלי גרסאות

הצעה ראשונה לייצור אצטאלדהיד מ[[אצטילן]] מיוחסת לפרסום של קושצרוף (Kuscheroff) משנת 1884{{הערה|שם=וייזר1926|Bruno Waeser, The atmospheric nitrogen industry, 1926, page 38}}. בשנת 1898 הציע [[הוגו ארדמן]] שיטה לייצור תעשייתי של אצטאלדהיד מאצטילן על ידי העברת האצטילן דרך [[חומצה גופרתית]] רותחת בריכוז של כ-45% מעורבב בחומצת [[כספית]]. לשיטה זאת היתההייתה נצילות נמוכה של כ-5%. [[נתן גרינשטיין]] זיהה שיש קשר הפוך בין הטמפרוטרה הרצויה בתהליך לבין ריכוז החומצה, כאשר ככל שהריכוז יותר גבוה יש להשתמש בטמפרוטרה נמוכה יותר. בתחילת 1910 הוא הגיש פטנט בו הציע להעביר את האצטילן דרך [[חומצה גופרתית]] בריכוז של כ-45%, אך בטמפרטורה נמוכה של 15-25 מעלות צלזיוס ובלחץ גבוה מהלחץ האטמוספריהאטמוספירי, או דרך [[חומצה זרחתית]] בריכוז של כ-25%, בו מעורב [[זרז]] של [[מלח (כימיה)|מלח]] כספית, במקום החומצה הגפרתית{{הערה|[https://www.google.com/patents/US1044169 פטנט ארה"בארצות הברית 1044169], תאריך הגשה: 23 בינואר 1911, אתר גוגל פטנטים}}. חברת Chemische Fabrik Griesheim-Elektron קיבלה את הבעלות על הפטנט וניסתה לייצר אצטאלדהיד בהתאם, אך נתקלה בקשיים רבים וייצור המוני על פי השיטה של גרינשטיין החלה בשנת 1916 ונמשכה כ-50 שנה{{הערה|שם=וייזר1926}}.