היסטוריה של ממלכת ירדן – הבדלי גרסאות

הממלכות החשובות ביותר שהתקיימו בירדן וקבעו בה את בירותיהן היו [[עמון|ממלכת עמון]], [[מואב|ממלכת מואב]] ו[[אדום|ממלכת אדום]]. העמונים קבעו את בירתם בעיר [[עמאן|רבת עמון]], הידועה עד היום בשם זה בעברית וגם בשמה הערבי עמאן. המואבים התיישבו באזור הידוע כיום כ[[כרכ (מחוז)|מחוז כרכ]] וקבעו את בירתם בעיר [[כרכ]], הנקראת גם קיר מואב. ממלכת אדום הייתה ממוקמת בדרום ירדן ובדרום [[ישראל]] ובירתה שכנה בעיר [[בצרה (ירדן)|בצרה]], ב[[טפילה (מחוז)|מחוז טפילה]].

לאחר תקופת השלטון של בית אומיה באזור, הגיע תורו של [[בית עבאס]] (750-1258). בתקופה זו הוזנחה ירדן ונחלשה בשל השינויים הגיאופוליטיים שהתרחשו, כאשר העבאסים העבירו את בירתם מדמשק ל[[כופה]] ולאחר מכן ל[[בגדד]]. לאחר שקיעת בית עבאס נשלטו חלקים ירדן על ידי מספר עמים ואימפריות, ביניהם: [[האימפריה המונגולית|המונגולים]], [[מסעי הצלב|הצלבנים]], [[השושלת האיובית|האיובים]], [[ממלוכים|הממלוכים]] וכן [[האימפריה העות'מאנית|העות'מאנים]], אשר כבשו חלקים גדולים מהעולם הערבי בסביבות 1517.

אחת מהתחייבויות אלו, אשר נעשתה עוד בימיה הראשונים של מלחמת העולם, הייתה בין המעצמה הבריטית, בייצוגו של [[הנרי מקמהון]], נציב בריטניה הגדולה במצרים, לשריף [[חוסיין בן עלי]], ה[[אמיר]] של העיר הקדושה [[מכה]] וראש [[השושלת ההאשמית|השושלת הערבית ההאשמית]]. במסגרת [[מכתבי חוסיין-מקמהון|חילופי מכתבים בין שני האישים לאורך השנים 1916-1915]], הסכים האמיר חוסיין לסייע לבריטים במאבק כנגד האימפריה העות'מאנית, וזאת במסגרת "[[המרד הגדול במדבר]]", כפי שייקרא לימים. בתמורה לסיוע זה, הסכימה בריטניה כי לאחר המלחמה האמיר ובני שושלתו יוכרו כריבונם של שטחים מסוימים במזרח התיכון המאוכלסים באוכלוסייה ערבית, אף שלא הוגדרו במדויק שטחים אלו{{הערה|Kamal Suleiman Salibi, '''The Modern History of Jordan''', London: I.B. Tauris & co ltd, 1993, Pp. 72-80}}.

יצירתה של האמירות, כישות לאומית מובחנת, הגיעה כהפתעה עבור יושביו של האזור אשר נועד להיכלל בשטח האמירות החדשה של עבדאללה. תושבי האזור כללו קבוצות שבטיות רבות ושונות, אשר קיימו אך קשרים רופפים ביניהם, וחסרו כל תודעה לאומית משותפת, אשר בהתאם לעיקרון הלאומיות האירופי היווה תנאי מוקדם להקמתה של כל [[מדינה]]. יתרה מזאת, שטחה של האמירות הורכב למעשה משני חלקים בעלי אוריינטציה שונה במידה רבה. חלקה הצפוני של האמירות, אשר הושפע בעיקר מאזור [[סוריה]], נחשב לחלק המפותח והמתקדם של האמירות, וכלל [[סוחר]]ים ובעלי מלאכה בעלי קשרים מסחריים עם אחיהם בסוריה ובעיראק. לעומת זאת, חלקה הדרומי של האמירות, אשר נחשב לחלק הנחשל והמבודד של האמירות, כלל בעיקר [[בדואים|שבטים בדואים]] נוודים, אשר מקורם באזור [[חצי האי ערב]] ועסקו בעיקר ב[[חקלאות]] וב[[רעיית צאן]]. נוסף על כך, תושביו של כל אזור אחזו בנטיות בדלניות ונטו להגדיר עצמם ביחס לאזור המובחן בו חיו, וכן ביחס למוצאם המשפחתי. במהרה התברר, כי הניסיון להחליף את הזהויות המקומיות השונות בזהות לאומית אחת כוללת עתיד להיות משימה ארוכה ומסובכת, אשר יצרה חיכוכים רבים בין תושבי האמירות, ולאורך השנים אף הובילה למספר התפרצויות אלימות בקרב תושבי האזורים{{הערה|Joab B. Eilon, '''The Making of Jordan: Tribes, Colonialism and the modern state''', London: I.B. Tauris & co ltd, 2007, Pp. 37-46}}.

האוכלוסייה אשר הושפעה בצורה הגדולה ביותר ממדיניות גיוס החובה, בשילוב תפיסת כור ההיתוך, הייתה האוכלוסייה הבדואית השבטית בדרום המדינה, אשר חוסר שביעות רצונה מהשלטון המרכזי החדש היה אחד מהגורמים שהביאו מלכתחילה להקמתו של הלגיון הערבי. גיוסם של בני השבטים לצבא, אשר החל ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]] ביוזמתו של הקצין הבריטי הידוע אשר כיהן כראש הלגיון, [[ג'ון באגוט גלאב]] (גלאב פאשא). יוזמתו של גלאב, אשר ביקשה לספק לבני השבטים פרנסה ולמנוע מהם לעורר אי שקט כנגד הממשל, גרמה אכן לרבים מהם להתגייס ללגיון, ואף להתקדם בשורותיו. בסופו של דבר, בניגוד לציפייתם של בכירים בממשל הבריטי במזרח התיכון, אשר התנגדו ליוזמה זו של גלאב במחשבה שהבדואים הנוודים מטבעם לא יסכינו להילחם על שטח, בניגוד ל[[פלאח]]ים עובדי האדמה אשר מכירים בחשיבותו של שטח אדמה ויהיו נכונים למות למענו, גיוס בני השבטים נחל הצלחה מסחררת, והוביל לגיוסם של רבים מקרב השבטים הבדואים, אשר החלו בהדרגה לתפוס עמדות מפתח בקרב בקצונה הזוטרה, ולימים אף הבכירה. בעבור רבים מקרב בני השבטים, הלגיון הערבי שימש עתה כמקור המחיה העיקרי שלהם, מה שהביא לנאמנות בלתי מתפשרת כלפי הלגיון עצמו, וכן כלפי השלטון הירדני ההאשמי. בסופו של דבר, בניגוד לעמדתם המסורתית של הבדואים לאורך ההיסטוריה, וכן במדינות ערב השכנות, אשר מתנגדת בבסיסה לכל שלטון מרכזי, הפכו הבדואים בירדן לתומכיו הגדולים של השלטון הירדני ושל בית המלוכה הירדני, ולימים אף למשענתו העיקרית למול התקוממותם של גורמים שונים בתוך ירדן, ובראשם המיעוט הפלסטיני{{הערה|נאמן צץ, '''ממלכת עבדאללה לאחר הסיפוח (סיכום עד סתיו 1950)''', ירושלים: אגף החקר, המדור לחקר מדיני, ענף החקר הערבי, 1950, עמ' 18-15}}.

במהלך המלחמה, ועוד לפני הפלישה הצבאית של כוחות הלגיון הערבי לשטח ארץ ישראל, הפגין עבדאללה מעורבות רבה לצידם של ערביי ארץ ישראל. חרף קשריו החשאיים של עבדאללה עם גורמים ב[[היישוב|מנהל המדיני היהודי בארץ]], שאף באו לידי ביטוי בפגישתו של המלך עצמו עם נציגתו של היישוב היהודי, [[גולדה מאיר]], הקפיד עבדאללה לסייע לכוחות הערביים המקומיים, בין היתר באמצעות אספקת נשק ותחמושת, וכן במתן שירותי אימון והדרכה לכוחות הערבים באזור ירושלים ו[[יהודה ושומרון]]. בעקבות הלחימה, וככל שהתברר כי אין בכוחם של ערביי הארץ לבדם להכיל את האיום היהודי, החלו יותר ויותר פלסטינים להשליך מאוויהם על עבדאללה לשם מיגור האיום הציוני, וזאת הן בזכות קרבתו הגאוגרפית ורצונו הלא מוסווה להשיג דריסת רגל באזור, והן בשל היותו מפקדו העליון של הלגיון הערבי, כוח צבאי מאומן ומצויד היטב בסיוע בריטי, אשר נחשב על ידי רבים לכוח הערבי המאומן ביותר במלחמה כולה. מסיבות אלו, לא הופתע איש מנכונותה של ירדן להשתתף ב[[מלחמת העצמאות#פלישת ארצות ערב |פלישת ארצות ערב לארץ ישראל]] במהלך מאי [[1948]], ורבים קיוו, בעיקר מקרב בני משפחת הנשאשיבים וגורמים פוליטיים נוספים אשר יצרו קשרים יציבים ומתמשכים עם עבדאללה, שהדבר עתיד להביא להם תועלת אישית ופוליטית. בסופו של דבר, עם שוך הקרבות בשנת [[1949]] עבר חלק ניכר מחלקה הערבי של ארץ ישראל, אשר לימים נודע בכינוי [[הגדה המערבית]], לשליטתה של ממלכת ירדן{{הערה|משעל, '''הקונפליקט בין הגדה המערבית למזרחית בתקופת השלטון הירדני והשלכותיו על דפוסי הממשל והמנהל בגדה המערבית (1949-1967): חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מאת שאול משעל''', עמ' 84-75}}.

הניסיון הפורמלי הראשון לספח באופן רשמי את יהודה ושומרון לירדן התרחש בעקבות הכרזתה של [[הליגה הערבית]] על הקמתה של "[[ממשלת כל פלסטין]]" ב[[רצועת עזה]], והשבעתה הסמלית כממשלתה של כלל ערביי פלסטין. ממשלה זו, אשר הוקמה בתאריך 20.9.1948 ביוזמתו של [[חאג' אמין אל חוסייני]], מתנגדו המושבע של המלך עבדאללה, ובתמיכתה המסויגת של הליגה הערבית שביקשה למנוע את סיפוח יהודה ושומרון לירדן, נועדה להוות משקל נגד לרצונו הגלוי של עבדאללה לסיפוח שטחה הערבי של ארץ ישראל לממלכתו. בתגובה להכרזה אודות הקמת הממשלה, קבוצה של נכבדים ירדנים, ביוזמתו של עבדאללה, הודיעו על עריכתו של "הקונגרס הפלסטיני הראשון" בתאריך [[1 באוקטובר]] 1948 בעמאן. במסגרת הכינוס, אשר מספר המשתתפים בו נע בין מאות ספורות לבין כעשרת אלפים, בהתאם למקורות השונים, הוכרז כי אין לאיש מנדט להקמתה של ממשלה פלסטינית בארץ ישראל, אלא לאחר שחרורה מזרועות האויב, וכי ממשלה זו צריכה להיבחר על ידי העם עצמו. בהתאם לזאת קראו משתתפי הקונגרס לאי הכרה בממשלת כל פלסטין, ולהענקת תמיכה גורפת בפעילותו של המלך עבדאללה במישור הפלסטיני. אף כי עבדאללה לא השתתף אישית במהלך הכינוס, הרי שבמהלכו הוקראה איגרת ברכה מטעמו של המלך, דבר המרמז על תמיכתו במסקנותיו{{הערה|מנחם מילסון, '''ירדן והגדה המערבית''', ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1984, עמ' 12-11}}.

יש להבהיר בנקודה זו, כי מבחינת גורמי הממשל הירדנים, לפחות באופן פורמלי, לא היה מדובר בסיפוח יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אלא באיחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת. תפיסה זו התבטאה אף בבחירות לפרלמנט המחודש שהתקיימו בחודש אפריל 1950, אשר מספר הנציגים בו התחלק שווה בשווה בין שתי הגדות, וזכות הבחירה ניתנה לכלל תושבי שתי הגדות. באופן כללי, בניגוד ליחס כלפי [[הפליטים הפלסטינים]] מטעם שאר מדינות ערב, אשר נע על הציר שבין חשד לבין חוסר אמון, הממסד הירדני היה מעוניין בשילובם של הפליטים הפלסטינים ככל הניתן, בין היתר כדי להצדיק את הלגיטימיות של סיפוח הגדה המערבית לירדן. עקב זאת ניתנה לכל פליט פלסטיני שביקש זאת אזרחות ירדנית מלאה, לרבות זכות בחירה לפרלמנט, ולא הוטלו כל מגבלות פורמליות על תנועתם ברחבי הממלכה, בניגוד למצב במדינות ערב האחרות{{הערה|Samih K. Farsoun and Naseer H. Aruri, '''Palestine and the Palestinians : A Social and Political History''', Boulder, Colo.: Westview Press, 2006, pp. 135-136}}. ביטוי נוסף לתפיסה זו ניתן לראות בהצהרות רבות מטעם המשטר הירדני לאורך השנים, בין היתר במסגרת [[תוכנית הפדרציה]] של [[המלך חוסיין]] משנת [[1972]], בה הדגיש המלך כי מבחינתו, הגדה המערבית והמזרחית של הירדן לא מאכלסות שני עמים שונים, אלא עם אחד בלבד{{הערה|משה גבאי, '''הפלסטינים''', גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים, 1982, עמ' 100-95}}.

עם זאת, עם תום מלחמת 1948 מנו תושבי הגדה המערבית כ-800 אלף איש, בעוד תושבי הגדה המזרחית מנו כחצי מיליון איש. משכך, כל ניסיון ליצור אינטגרציה מלאה בין שתי הגדות היה עלול להוביל במישרין לאבדן השליטה בירדן מידי השושלת ההאשמית, ולהשתלטות האלמנט הפלסטיני, אשר גיבש את תודעתו הלאומית זה מכבר במסגרת המאבק כנגד השלטונות הבריטים והיישוב היהודי{{הערה|יוסף נבו, '''ירדן: החיפוש אחר זהות''', רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 54-44}}. יתרה מזאת, האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, בעיקר בזכות מגעיה הישירים עם האוכלוסייה היהודית ופקידי הממשל הבריטי בארץ ישראל, וכן תודות לקשריה הענפים עם ארצות ערב השכנות, הייתה משכילה ופלורליסטית יותר מהאוכלוסייה בגדה המזרחית, לפחות באופן כוללני. כמו כן, בניגוד להלך הרוח הפוליטי בגדה המזרחית, אשר התבסס על קיומה של משפחת המלוכה ההאשמית אשר בידיה ריבונות ושליטה מוחלטת, תושבי הגדה המערבית חוו במהלך שנות המנדט הבריטי חוויה פוליטית שונה לחלוטין, שהסתמכה על מגוון רחב של [[מפלגות]] פוליטיות ואידאולוגיות שונות, ועל [[פלורליזם]] תרבותי רחב בהרבה מזה שנתפס כמקובל בממלכה הירדנית{{הערה|Wilson, '''King Abdullah, Britain and the making of Jordan''', Pp. 198-199}}.

עוד מימי שלטונו הראשונים של המלך חוסיין, אשר עלה לשלטון במאי 1953, הניסיון לשילובם של הפלסטינים תושבי הגדה המערבית בממלכת ירדן היווה את המשימה העיקרית בה עסק. המלך, אשר התחנך בבריטניה והיה בעל אוריינטציה פרו מערבית, בדומה לסבו, ביקש בימיו הראשונים להמשיך במגמת הליברליזציה בממלכה, אשר בה החל סבו בימיו האחרונים והמשיך אביו טלאל במסגרת חוקת 1952. מספר ימים לאחר הכתרתו, מינה חוסיין לתפקיד ראש ממשלת ירדן את [[פאוזי אל-מולקי]], בעבר שגריר ירדן בבריטניה, אשר היה מוכר בדעותיו הליברליות באופן יחסי, וביקש להנחיל תפיסות אלו ברחבי ירדן. בין פעולותיו הראשונות של אל-מולקי, בתמיכתו של המלך, הייתה חקיקתו של [[חוק המפלגות]], מדצמבר 1953, אשר העניק לתושבי ירדן את הזכות להקים מפלגות פוליטיות, כל עוד אלו אינן מהוות סכנה ליציבותו של המשטר ההאשמי או לקיומה של ירדן. כמו כן בתקופה זו נפתחו מספר עיתונים חדשים, וכן שוחררו אסירים פוליטיים, בין היתר במטרה להפגין את חוסנו ויציבותו של המשטר, ואת השתלבותם של הפלסטינים בממלכה.

כאמור, בשעה שסיפוח הגדה המערבית לירדן הושלם, ניתנו לכלל האוכלוסייה הפלסטינית אזרחות ירדנית וזכות הצבעה בבחירות לפרלמנט. עם זאת, מראשיתה שיטה זו הפלתה למעשה את אוכלוסיית הגדה המערבית מבחינה פוליטית. בעוד שמספר התושבים בגדה המערבית היה גדול בהרבה ממספר התושבים בגדה המזרחית (על כל שני תושבים בגדה המזרחית היו שלושה בגדה המערבית), הרי שהפרלמנט הירדני נבחר ביחס של 50-50 משתי הגדות. משמעות הדבר הייתה שיתרונם המספרי של תושבי הגדה המערבית לא התבטא בכוח פוליטי תואם. יתרה מזאת, מעמדו העליון של בית המלוכה ביחס לפרלמנט התבטא בהגבלות נוקשות על מספרם ומעמדם של השרים הפלסטינים בממשלות ירדן, אשר נפל בהרבה ממעמדם היחסי באוכלוסייה, וכן נמנע מינויים של אלו לתפקידים אשר נחשבו בעלי השפעה גדולה במיוחד. למעשה, בעוד לאוכלוסיית עבר הירדן המזרחי הייתה השפעה פוליטית ניכרת גם ברחבי הגדה המערבית, בה רבים מנציבי המחוזות מונו מקרבם, הרי שנדירים מאוד המקרים בהם מונו נציבים מקרב תושבי הגדה המערבית לתפקידים מנהלתיים בגדה המזרחית, וגם במקרים שאלו מונו, היו אלו בעיקר חברים באליטות בגדה המערבית אשר קיימו קשרים עם השלטונות הירדנים, ונחשבו כאמינים במיוחד מבחינה פוליטית{{הערה|משעל, '''הקונפליקט בין הגדה המערבית למזרחית בתקופת השלטון הירדני והשלכותיו על דפוסי הממשל והמנהל בגדה המערבית (1949-1967): חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מאת שאול משעל''', עמ' 448-441}}.

האפליה כנגד הפלסטינים בממלכה באה לידי ביטוי גם מבחינה כלכלית. בעוד שבתקופה שלאחר סיפוח הגדה המערבית לירדן הניגוד בין האוכלוסייה העירונית והמשכילה של הגדה המערבית, אשר נהנתה מתנאים כלכליים משופרים ותשתית תחבורתית מפותחת, לבין האוכלוסייה השבטית והמסורתית ברובה בגדה המזרחית בלט ביותר, במהלך השנים שלאחר מכן השקיעה הממשלה הירדנית משאבים ניכרים בפיתוח התשתית הכלכלית והתחבורתית בגדה המזרחית, בעוד חלקה של הגדה המערבית קופח במידה רבה. עובדה זו, בצירוף מדיניות ממשלתית לעידוד הגירה מהגדה המערבית, הובילה בתורה להגירה רחבת היקף של פלסטינים מהגדה המערבית לגדה המזרחית, ובעיקר לערים המפותחות בצפון המדינה, אשר קרצו בעיקר למגזר העירוני המשכיל מהגדה המערבית. הגירה איכותית זו תרמה אמנם לפיתוחן הכלכלי של הערים, ולצמיחתו של מעמד הביניים הירדני, אשר חווה פריחה משמעותית בין השנים 1967-1953, אך מצד שני הובילה לחיכוך ישיר עם תושבי הגדה המזרחית. אמנם היו פלסטינים מקרב הגדה המערבית אשר בחרו לאמץ את הזהות הירדנית, כהשלמה לזהותם הפלסטינית ובמסגרת חברותם המשותפת בלאום הערבי הכולל, אך היו רבים שבחרו לשמור על זהותם הנפרדת כנגד מה שהם ראו כניסיון לגזול מהם את זהותם{{הערה|נבו, '''ירדן: החיפוש אחר זהות''', עמ' 68-64}}.

בו זמנית בגדה המזרחית, אחת ההשפעות של ההגירה הניכרת אליה בשנים אלו, אשר בשנת 1967 הביאה לראשונה לשוויון מספרי בין שתי הגדות, הייתה העתקתו של השסע הקיים בין שתי הגדות לתוך הגדה המזרחית, ושילובו בתוך השסע הישן בין המחוזות הדרומיים השבטיים, שאוכלסו בעיקר בבדואים ועובדי אדמה, לבין המחוזות הצפוניים המפותחים, אשר אוכלסו בעיקר בבעלי מלאכה ומקצועות חופשיים. כך הפך הסכסוך הישן מימיה הראשונים של ירדן לסכסוך הרי גורל, אשר לימים נדמה היה כי עתיד להביא לסופה של ממלכת ירדן. כמו כן, מבחינת תושבי הגדה המזרחית, ההגירה הנרחבת של תושבי הגדה המערבית הביאה לתחילתו של עימות חזיתי בין הזהות הלאומית הירדנית, כפי שהתגבשה בימי שלטונו של עבדאללה והתבססה על המאפיינים המשותפים לכלל תושבי ירדן, ובין הזהות הלאומית הפלסטינית, כפי שהתגבשה בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל ובמלחמת 1948. לעימות זה הייתה חשיבות ראשונה במעלה להתפתחותה ולעיצובה של הזהות הירדנית, כפי שקיימת כיום. במצב בו תושבי הגדה המזרחית נאלצו להתמודד למול גורם זר, בעל תודעה לאומית נפרדת, הדרך לעשות זאת הייתה באמצעות אימוצה של תודעה לאומית משלהם, ובמקרה זה תודעה לאומית ירדנית, שהייתה מוכנה לאימוץ. אין פלא, לאור זאת, כי ההגירה הנרחבת מהגדה המערבית, נוסף על השפעותיה הכלכליות והפוליטיות, הביאה בשנים הבאות לצמיחתה המואצת של זהות לאומית ירדנית מופרדת, אשר, חרף שורשיה מימיו של עבדאללה, התבססה בעיקרה על ההבדלים בינה לבין הזהות הפלסטינית. עימות חזיתי זה, אשר עיצב ועודנו מעצב את הזהות הירדנית, עתיד להתפרץ במלוא עוזו במהלך השנים שלאחר מלחמת 1967, ולהתוות את גורלה של הממלכה הירדנית, לכאן או לכאן{{הערה|נבו, '''ירדן: החיפוש אחר זהות''', עמ' 141-138}}.

עוד בימים הראשונים שלאחר שוך הקרבות, הגיעו חוסיין ובכירי משטרו למסקנה כי מטרתה הראשונה במעלה של ירדן לאחר המלחמה היא השגתו של אזור הגדה המערבית מחדש. הדבר לא נבע אך מרצונם הברור למחות את זכר המפלה הקולוסאלית, או מרצון לשוב ולזכות במעמדם הבינלאומי הרם כשליטי המקומות הקדושים. המלך ובכיריו חששו במיוחד מההשפעה שתהיה לאבדן הגדה המערבית על הגדה המזרחית, ובמיוחד על האוכלוסייה הפלסטינית שהיגרה לשם במהלך שני העשורים הקודמים. בחודש יוני 1967, ובעקבות ההגירה רחבת ההיקף מהגדה המערבית, שיעורם של הפלסטינים מקרב תושבי הגדה המזרחית נמדד בקירוב בכ-40%, כאשר חלקם הגדול שכן בצפון המדינה, באזור העירוני והמפותח ביותר של ירדן. כתוצאה מכך, עלה החשש מצד המלך ובכירי המשטר, עשויה האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המזרחית, בעקבות הזעם על אבדן מולדתם ההיסטורית, להפנות אצבע מאשימה כלפי המשטר הירדני, ובגיבוי תומכיהם מקרב האוכלוסייה הירדנית, וכן בתמיכת מדינות ערב השכנות, אשר רבות האשימו את המשטר הירדני בבגידה באן-ערביות ובאוריינטציה מערבית, לפעול להפלת המשטר בצורה אלימה. במצב עניינים זה, ובנוסף למאמציה הבינלאומיים של ירדן לגבש תמיכה בינלאומית בהסדר אזורי כולל, אשר יחזיר לרשותה את הגדה המערבית, וכן בחידוש המגעים למול גורמים ישראלים לשם השגת אותה מטרה, הקפיד הממשל הירדני להדגיש את הקשר הבלתי ינותק בין שתי גדות הירדן. בין היתר, המשיכו הירדנים לשלם את משכורותיהם של עובדי מדינה בגדה המערבית, וכן להעביר כספי סיוע לגורמים שונים בגדה, בעיקר אלו אשר היו מוכרים כתומכיו של המשטר ההאשמי. עם זאת, השסע הירדני-פלסטיני, אשר הועתק זה מכבר לגדה המזרחית של הירדן במסגרת הפיצול בין הצפון לדרום, לא זו בלבד שלא הועם, אלא הלך והתגבר, ובעיקר כתוצאה מירידת כוחו של אש"ף, הארגון אשר זוהה, יחד עם מנהיגו אחמד שוקיירי, כעושה דברם של מדינות ערב, וקיים שקט מתוח עם הממשל ההאשמי, ביוזמת מצרים{{הערה|נבו, '''ירדן: החיפוש אחר זהות''', עמ' 146-145}}.

את כוחו של אש"ף בזירה הפלסטינית-ירדנית תפסו שורה של ארגונים פלסטיניים מיליטנטים, אשר תבוסת 1967 אך חיזקה את עמדתם שהדרך להביס את ישראל כרוכה במאבק מיליציוני, בהובלת ארגונים צבאיים לא סדירים, וזאת על טהרת העם הפלסטיני. אחד מארגונים אלו היה הפת"ח, ארגון לאומי פלסטיני אשר על פי מרבית המקורות נוסד בשנת 1957 בכווית, ודגל במאבק מזוין חסר פשרות למול ישראל. בעבור פת"ח, שימשה מלחמת 1967 נקודת קפיצה להשגת עמדת מנהיגות אמיתית עבור בני [[הפזורה הפלסטינית]]{{הערה| Edward W. Said, '''The Question of Palestine''', London: Routledge and Kegan Paul, 1979, pp. 133-136}}. בעקבות המלחמה נאלץ שוקיירי, יושב ראש אש"ף, ובין מתנגדיה הבולטים של פת"ח, להתפטר מתפקידו בשל אופוזיציה גוברת והולכת בתוך אש"ף. הפגיעה ביוקרתן של מדינות ערב בעקבות הפסדן, יחד עם ניהול מספר פעולות צבאיות בארגון פת"ח כנגד מטרות ישראליות (כדוגמת פעולת כראמה ב-21.3.1968), הובילו להתחזקות כוחו ויוקרתו של פת"ח על חשבון המנהיגות הקיימת באש"ף, ולאימוץ תפיסתו של הארגון לפיה יש לפעול לייסוד הנהגה פלסטינית עצמאית אשר תוביל את המאבק כנגד ישראל. התפתחויות אלו, וכמו כן עליית יוקרתו של ראש פת"ח יאסר ערפאת כמנהיג המאבק העממי החמוש, הובילו לבחירתו של ערפאת כמנהיגו של אש"ף, בפברואר 1969{{הערה|Jillian Becker, '''The PLO:‎ The Rise and Fall of the Palestine Liberation Organization''', New York: St. Martin’s Press, 1984, pp. 59-67}}.

בשלב הראשון, לאירועי ספטמבר 1970 בירדן לא הייתה השפעה מידית על הדרישה הירדנית להשיב לרשותה את שטח הגדה המערבית, אשר עדיין נתפס על ידי רבים כחלק אינטגרלי מהממלכה הירדנית. חרף עמדתם של רבים מהקיצונים במחנה הירדני, אשר ביקשו לוותר על הגדה המערבית ובכך למחות את הזהות הפלסטינית מממלכת ירדן כליל, בכירי המשטר, לרבות המלך חוסיין, עוד קיוו לפתרון ביניים אשר יאפשר להם לשמור על מעמדם בשטח. הקשרים בין שתי הגדות באו לידי ביטוי במסגרת בחירות 1972 אשר ערכה ישראל בשטח הגדה המערבית, ובמסגרתן רבים מנאמני השלטון הירדני עלו לשלטון, תוך הבטחה להמשיך ולפתח את הקשרים ההדדיים בין שתי הגדות. כמו כן, באותה התקופה לא הייתה קיימת אלטרנטיבה ממשית לאופציה הירדנית בגדה המערבית, שכן אש"ף בהנהגתו של הפת"ח עוד ליקק את פצעיו מהמאבק בשלטון הירדני, והיה עסוק בעיקר בשיקום כוחו.

עם זאת, לאירועי ספטמבר 1970 הייתה השפעה מסוימת גם בתקופה זו על מהלכי המשטר הירדני, אשר ביקש להפריד ככל הניתן בין האלמנט הפלסטיני לזה הירדני בממלכה, לפחות ברמה הפוליטית. מסיבה זו, יוזמתו של המלך חוסיין משנת 1972, אשר זכתה לכינוי "[[תוכנית הפדרציה]]" וביקשה להסדיר את הסכסוך בין ירדן לישראל, קראה להפיכת ירדן לשני חבלים אוטונומיים, המושתתים על שתי גדות הירדן, במסגרתה כל חבל ייהנה מאוטונומיה כמעט מוחלטת, למעט בתחומי הביטחון, הכלכלה ויחסי החוץ. כך ביקש חוסיין להחזיר לרשותו את הגדה המערבית, מבלי להסתכן פעם נוספת מהשתלטות הגורם הפלסטיני על ממלכתו. עם זאת, יוזמה זו לא יצאה לפועל, בין היתר כתוצאה מהתנגדותה של ישראל לתהליך, וכן של אש"ף, אשר ראה את היוזמה כניסיון לפגוע במעמדו כגוף המייצג של העם הפלסטיני. מבחינת הפלסטינים עצמם, בצד תמיכה מסויגת, רבים מהפלסטינים בגדה המזרחית, אשר התאקלמו שם זה מכבר, ביקשו להימנע ממצב בו יצירת אוטונומיה פלסטינית בגדה המערבית תוביל להכחדת האלמנט הפלסטיני מהגדה המזרחית כליל{{הערה|שיפטן, '''אופציה ירדנית: היישוב היהודי ומדינת ישראל אל מול המשטר ההאשמי והתנועה הלאומית הפלסטינית''', עמ' 330-325}}.

לאורך השנים, וככל שמעמדו של אש"ף עלה, כך התערערה הטענה הירדנית לפיה מקומו של העם הפלסטיני בגדה המערבית הוא תחת שלטון ירדן. בין השאר, הועידה הבין-ערבית ברבאט, שהתכנסה באוקטובר 1974, הכירה באופן רשמי באש"ף כמייצגו היחיד של העם הפלסטיני באשר הוא, והכירה רשמית בזכותו של העם הפלסטיני לקיים מדינה עצמאית בהנהגת אש"ף. חרף השתתפותה של ירדן בפסגה, והניסיון לטעון שעתידם של השטחים הפלסטינים צריך להיות מוכרע במסגרת משאל עם, אש"ף הוכר כעת כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני, וכיחיד שיש לו סמכות לדבר בשמו. עם זאת, ירדן עדיין המשיכה לפעול בשטח לחיזוק היחסים בין שתי הגדות, כאשר השלטון הירדני הבהיר, באופן סמוי, כי כל פלסטיני אשר מבקש ליהנות מהסיוע הכלכלי הנרחב שסיפקה ירדן לגדה המערבית, עליו לתרגם זאת לתמיכה בהחזרת שלטונה שם. יצוין, כי חרף החלטות רבאט, הסיפוח הירדני של הגדה המערבית, אשר התקבל כזכור בשנת 1950, עמד עוד בתוקפו, והשלטון הירדני המשיך וטען לחוקיותו של הסיפוח ולזכותו של כל פלסטיני לרכוש אזרחות ירדנית. גם ההצהרות הירדניות, אודות היותם של הירדנים והפלסטינים עם אחד בלתי נפרד, המשיכו להישמע. הירדנים, בברכתו של המלך חוסיין, גם ניהלו שיחות חשאיות עם ישראל בניסיון לבדוק האם ניתן להשיב את שליטתה של ירדן בגדה המערבית בהסכמתה של ישראל, אך נענו ריקם{{הערה|מילסון, '''ירדן והגדה המערבית''', עמ' 35-31}}. כמו כן, ניסתה ירדן להגיע להסכמה עם אש"ף עצמו באשר להסדר אפשרי, אשר ישקף את זיקתה של ירדן לגדה המערבית. גם מגעים אלו, אשר באו לידי ביטוי במסגרת "תוכנית הקונפדרציה" של ירדן ופלסטין מראשית שנות ה-80, נשאו חרס{{הערה|קליין, '''דו-שיח ושברו: יחסי ירדן-אש"ף 1988-1985''', עמ' 28-23}}.

בסופו של דבר, ניסיונותיה של ירדן לשוב ולהשריש את השפעתה בשטח הגדה המערבית, חרף הצלחות נקודתיות, לא הצליחו להביא את מרבית האוכלוסייה בגדה המערבית לשוב ולתמוך בהחזרתו של שלטון ירדן על חשבון התמיכה באש"ף. עדות לכוחו של אש"ף בשטח ניתן לראות בפרוץ האינתיפאדה בשנת 1987, כאשר מרבית הפעילים בשטח היו מקרב הארגון, או מתומכיו{{הערה|כבהא, '''הפלסטינים - עם בפזורתו''', עמ' 283-280}}. תקוותה הראשונה של ירדן, כי מורת הרוח ברחוב הפלסטיני מהכיבוש הישראלי תוביל לתמיכה מחודשת באופציה הירדנית, בתור אופציה קרובה וזמינה, נכזבה, כאשר אופי ההתקוממות הסתמן כלאומי, ולמען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. במצב עניינים זה, הבין לבסוף המלך חוסיין, כי מעמדה של ירדן בגדה המערבית חלש משמעותית ממעמדו של אש"ף, וכי אין תקווה לשינוי עתידי אשר יאפשר את החזרת הגדה המערבית לשליטת ירדן, בתמיכת תושביה. כמו כן, חשש המלך כי ההתקוממות הפלסטינית, אשר זכתה מראשיתה לתמיכה רבה בקרב הציבור הפלסטיני בגדה המזרחית, עלולה לחלחל אף לשם, ובכך פעם נוספת להצית את השסע הירדני פלסטיני, ולסכן את עתיד ירדן. לאור זאת, החליט המלך לזנוח באופן סופי את דרישתה של ירדן למרות שלטונית על שטח הגדה המערבית. בתאריך 31 ביולי 1988 הכריז המלך חוסיין, במהלך היסטורי אשר עמד בניגוד למהלכיה של ירדן מראשית קיומה, ומגישושיו הראשונים של המלך עבדאללה בקרב אוכלוסיית הגדה המערבית, על ניתוק כלל הקשרים המשפטיים והמנהליים בין ירדן והגדה המערבית, והבהיר כי, בניגוד להצהרותיה הרבות מספור של ירדן במהלך ההיסטוריה שלה, ירדן אינה פלסטין, ומדובר בשתי מדינות שונות{{הערה|שליים, '''המלך חוסיין – ביוגרפיה פוליטית''', עמ' 403-393}}.