חיל הספר העבר-ירדני – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לגבול הצפון |
|||
שורה 1:
[[קובץ:Trans jordan frontier force.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שלושה מחיילי חיל הספר העבר ירדני וגמליהם ב"באר חכמי הקדם" ב[[בית לחם]], צולם על ידי [[מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית|צלמי המושבה האמריקאית]] ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]]]]
'''חיל הסְפָר העֵבֶר-ירדני''' (ב[[אנגלית]]: '''Trans-Jordan Frontier Force''') הייתה יחידת [[ז'נדרמריה|זַ'נדַרמֶריה]] (כוח צבאי העוסק בפעילות [[שיטור]]), שפעלה בתקופת [[המנדט הבריטי]] והיוותה חלק מ"הגדודים הטריטוריאליים" של [[הצבא הבריטי]]. היחידה הוקמה על ידי שלטונות [[המנדט]] ב-[[1 באפריל]] [[1926]], לאחר פירוקן של שתי יחידות דומות שנקראו "[[הז'נדרמריה הבריטית]]" ו"[[המשטרה המעולה]]". עם הקמתה מנתה היחידה כ-800 לוחמים, והוגדרה כ[[גדוד]], אך במהלך שנות קיומה הורחבה והגיעה לסדר כוחות של למעלה מ-3,000 לוחמים. סגל הפיקוד הבכיר של היחידה היה בריטי, והלוחמים מן השורה היו [[ערבים]], ומיעוטם (כמה עשרות) [[יהודים]] (ע"ע [[החיילים היהודים בחיל הספר העבר-ירדני]]). תפקידה העיקרי של היחידה היה [[משמר גבול|שמירת גבולות]] [[עבר הירדן]], אך היא פעלה גם ב[[ארץ ישראל]], ובמיוחד בשמירה על [[גדר הצפון]]. היחידה פעלה אף במקומות שונים אחרים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] שבהם פעלו כוחות בריטים ב[[מלחמת העולם השנייה]], כמו למשל ב[[עיראק]] במהלך [[מרד רשיד עאלי אל-כילאני]]. כ"גדוד טריטוריאלי" הייתה היחידה מחויבת לשרת בכל מקום שאליו נשלחה, שלא כמו [[הלגיון הערבי]], שנחשב ליחידת ביטחון פנים בעבר הירדן. בפברואר [[1948]], לאחר קבלת ה[[עצמאות]] של [[ממלכת ירדן]] ולקראת יישום [[תוכנית החלוקה]], פורקה היחידה; מרבית חייליה עברו אל הלגיון הערבי, ונלחמו לצדו ב[[מלחמת העצמאות]].
שורה 13:
===ארגון כוחות ביטחון הפנים בשטחי המנדט הבריטי===
במשך כל שנות המנדט על ארץ ישראל מילאו הבריטים את אחד מתפקידיהם העיקרים כשליטי הארץ, והוא ההגנה על ביטחון התושבים. תפקיד זה מולא בראש ובראשונה כחלק מה[[אינטרס]]ים שלהם לשמור על עמדות אסטרטגיות ל[[האימפריה הבריטית|אימפריה הבריטית]] במזרח התיכון, אך כפועל יוצא מאינטרסים אלו הובטח שלומם של התושבים בארץ.
עיקרה של משימה זו היה לשמור על חלקו המזרחי של שטח המנדט – שטח הסְפָר המזרחי שבשטח עבר הירדן. הסכנות שאיימו על ביטחון תושבי האזור מכיוון זה היו בעיקר פלישותיהם של כנופיות [[שודד]]ים, מרידות שבטים [[בדואים]] וחדירתם של מורדים מן הצפון. שיטת הלחימה במדבר הייתה שיטה שפותחה לראשונה ב[[מלחמת העולם הראשונה]]. יתרונם של הבריטים במלחמתם בשבטי המדבר היה הכוח הממוכן שעמד לרשותם. בעזרת כוחות שיטור ממונעים ניתן היה לגמוע מרחקים ארוכים יותר בזמן קצר יותר ובכך להשיג יתרון על פני לוחמים רכובים על [[סוס]] ו[[גמל]]. נוסף לכך הופעתו של ה[[מטוס]] בשדה המערכה גרמה חרדה בקרב שבטי הבדואים. וכך, על שטח רחב יחסית לא היה צורך להציב כוח שיטור גדול מדי; כוח קטן מאומן ומצויד כראוי בנשק וברכב יכול היה להשיג שליטה ראויה לשמה על שטחי ספר המדבר.
[[היישוב היהודי]] בפרט, ותושבי ארץ ישראל בכלל, ידעו מעט מאוד באותה תקופה על מאמציו הכבירים של [[הצבא הבריטי]] לחצוץ בינם לבין פלישותיהם של שבטי עבר הירדן המזרחי לארץ ישראל. כוחותיו של [[אבן סעוד]] (מלכה הראשון של [[ערב הסעודית]]) הצליחו כמעט למוטט את שלטון [[השושלת ההאשמית]] בעמאן, בקיץ [[1924]], ונבלמו בידי כוחות [[חיל האוויר המלכותי]]. ברור אפוא כי אילולא עמידתם של כוחות הביטחון הבריטים בבלימתם של הכנופיות שניסו לפלוש לארץ, היה היישוב היהודי הדל של שנות ה-20 עומד בפני סכנה מהותית.
אחת מהסיבות לאי ידיעה זו היה אי-שיתופם של בני הארץ היהודים בכוחות ביטחון אלו. סיבות האי-שיתוף היו מדיניות וארגוניות-כלכליות. הסיבה המדינית העיקרית הייתה שהכוח העיקרי שנטל על עצמו את משימת השמירה על ספר המדבר המזרחי היה [[הלגיון הערבי]]. הפיקוד על חיל זה היה בידיהם של קצינים בריטים אך כוחותיו הלוחמים היו על טהרת האוכלוסייה הערבית. צבא זה נחשב לפחות באופן סמלי לצבאה של האמירות החדשה של עבר הירדן. מפקדו העליון, לפחות כתואר של כבוד, היה האמיר עבדאללה בעצמו. לפיכך לא ניתן היה בשום פנים ואופן לשתף בצבא זה יהודים. אילו היו הבריטים מסכימים להכנסתם של יהודים ללגיון, היו מכניסים את ראשם לצרות מצרות שונות ולהתנגדות קשה מצדם של הערבים על רקע לאומי.
שורה 28:
===הקמת המשטרה המעולה===
עד לקיץ [[1921]] הייתה משימת השמירה על ביטחון הפנים בארץ מסורה בידיהם של גדודי צבא שעמם נמנו חיילים בריטים ו[[הודו|הודים]], כמו גם חיילים יהודים מהגדודים העבריים. עד אותה עת היו עדיין בארץ כ-5,000 חיילים בריטים.{{הערה|שם=משטרה|'''תולדות ההגנה''', כרך שני, עמ' 201.}} אותם חיילים יהודים ראו בגדודים העבריים שבהם שירתו בסיס ל[[חיל מצב]] שאמור היה למלא את משימות הביטחון בארץ עם עזיבתם של מרבית הכוחות הזרים. אולם שאיפות אלו לא תאמו במדויק את תוכניותיהם של הבריטים. לאחר [[מאורעות תרפ"א|מאורעות 1921]] החלו הבריטים להכין תוכניות להקמתו של "חיל ההגנה לפלשתינה" (Palestine Defence Force). כוח זה היה אמור לכלול גדוד ערבי וגדוד יהודי;{{הערה|שם=משטרה}} בהמשך החלה תוכנית זו לצאת לפועל, ואת תפקידו של החלק הערבי בצבא זה מילא למעשה הלגיון הערבי, שכוח האדם הלוחם שלו היה כאמור על טהרת האוכלוסייה הערבית. הלגיון מילא את משימות הביטחון בחלקו המזרחי של שטח המנדט, בעבר הירדן. בשטחי ארץ ישראל המערבית הוקם כוח מעורב, '''"הז'נדרמריה הפלשתינאית" (Palestine Gendarmerie)'''; בעברית היה שמו של כוח זה "[[המשטרה המעולה]]{{הערה|שם=משטרה}}" .
על הקמתה הרשמית של המשטרה המעולה הכריז הנציב העליון הרברט סמואל ב-[[3 ביוני]] [[1921]] בנאומו לרגל יום הולדתו של המלך [[ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת|ג'ורג' החמישי]].{{הערה|שם=משטרה}} סמואל הכריז כי בדעתו להקים כוח משטרה בן 500 איש שאליו יגויסו מן המעולים שבין כל אזרחי הארץ. המגויסים יזכו למשכורת טובה יותר מזו של המשטרה הרגילה. הם יקבלו אימונים טובים יותר מאלה של המשטרה הרגילה והם יאומנו ויהיו תחת פיקודם של שוטרים בריטים. הגדוד הזה יהיה אמור לשמש ככוח מגן על גבולות הארץ ולשמש כ[[עתודה (צבא)|עתודה]] למקרה של צורך בתגבור כוחות המשטרה הרגילה בעת מהומות. כוונתו של סמואל הייתה להרחיב כוח זה אם יתברר שניתן לסמוך עליו בשעת מבחן, זאת מתוך כוונה לצמצם בהדרגה את מספרם של כוחות הביטחון והצבא הבריטיים.
ב-1 ביולי אותה שנה הוחל בגיוס למשטרה המעולה. כמפקדה מונה ה[[מייג'ור]] [[פרדריק ויליאם ביושר]] (Bewsher), שלימים הועלה לדרגת [[קולונל]] והיה למפקדו הראשון של חיל הספר העבר-ירדני. ארגונה של המשטרה המעולה הוטל על קצינים בריטים. כבר בימים הראשונים לגיוס ניכר היה שנעשה ניסיון מצדן של רשויות הגיוס לדחוק את רגליהם של יהודים. הדבר לא צוין רשמית בתקנות, אולם נאמר בהן כי על המגויסים להיות ילידי הארץ; בכך נסגרה הדלת בפני כל אותם [[חלוצים]] צעירים שעלו לארץ בשנות [[העלייה השנייה]] ו[[העלייה השלישית|השלישית]]. הוסכם כי כוח האדם של המשטרה המעולה יחולק לשלוש: שליש יהודים, שליש ערבים, ושליש מיסודות לאומיים אחרים ([[דרוזים]], [[צ'רקסים]], [[ארמנים]] ואף [[קפריסין|קפריסאים]]).{{הערה|שם=משטרה}} התוכנית הייתה שכל אלה ישרתו ביחידות מעורבות, ודבר זה היווה מעצור מסוים לגיוסם של יהודים רבים, שלא ראו בעין יפה את האפשרות שישרתו בכפיפה אחת עם לוחמים ערבים. ואכן לפחות בהתחלה היה קצב הגיוס מקרב היהודים איטי מאוד. אלה שבכל זאת התגייסו עשו זאת בעיקר מתוך צורך כלכלי, לאחר שלא מצאו עבודה בשום מקום אחר. אחרים עשו זאת מתוך סיבות אישיות אחרות. ניתן לומר כי מרבית המתגייסים לא עשו זאת מתוך רגשות לאומיים גרידא. אנשים אלה ראו בשירות במשטרה המעולה מעין הזדמנות להרפתקה. לימוד הרכיבה על סוס, השימוש בנשק והשהיה במקומות שונים בארץ לאורכה ולרוחבה משכו צעירים רבים. למרות זאת, רובם נעשו חדורים ברוח ההתגייסות הלאומית למען היישוב היהודי לאחר הצטרפותם למשטרה המעולה.
כאמור, גויסו למשטרה המעולה כ-500 איש מכל עמי הארץ. מרכזו של הכוח היה בתחילה ב[[ירושלים]], אך עד מהרה הועבר ל[[סרפנד]]. הוא חולק לארבע פלוגות, ששלוש מתוכן היו פלוגות רוכבים והפלוגה הרביעית הייתה פלוגת גמלים. שבעה מחנות ששמשו כבסיסים לכוח התפרסו בכל רחבי הארץ: ב[[יריחו]], ב[[באר שבע]], ב[[טול כרם]], ב[[ג'נין]], ב[[בית שאן]], ב[[צמח]] וב[[ראש פינה]].{{הערה|שם= משטרה}} בשנה הראשונה לקיומה של המשטרה המעולה רוכזו היהודים במחלקות נפרדות. אך לאחר מכן הוצבו היהודים במחלקות מעורבות. משימתם העיקרית הייתה, כאמור, שמירה על גבולות הארץ. האווירה בגדוד הייתה בריטית-קולוניאלית. התלבושת הייתה מזרחית למחצה: מכנסיים רחבים, מעילים ארוכים וכפיות. המשמעת הייתה קשה ולוותה במכות ובצעקות.
היחסים בין היהודים לבין הערבים בגדוד היו טובים רוב הזמן. האימונים שניתנו לשוטרים היו טובים רק במקצת מאלה של המשטרה הרגילה, אך היו טובים לאין ערוך מהאימונים שצעירים יהודים היו מקבלים באותה תקופה במסגרת ארגון ה"הגנה".
שורה 82:
==לאחר המלחמה==
לאחר המלחמה נעשה ניסיון להשיב את החיל לתפקידיו הקודמים ולמעמדו הקודם. אך במסגרת זו, היה על החיל לשמור על גבולו הצפוני של שטח המנדט, בשעה רגישה, בה חלק חשוב מן העלייה הבלתי לגאלית התבצע דרך [[גבול הצפון]]. כנגד החיל הושמעו תלונות כי הוא מקל על המבריחים, אך מקשה על המעפילים דרך היבשה.{{הערה|1={{דבר||פירוקו של חיל הספר|1948/02/20|00202}}}} תקרית חמורה אירעה כאשר איתרו אנשי חיל הספר קבוצה של כ-70 מעפילים ליד [[כפר גלעדי]]. המעפילים הצליחו להגיע לכפר גלעדי, אך אנשי חיל הספר כיתרו אותו. משהתקיפו אנשי כפר גלעדי את המכתרים במקלות, ירו אלו בתגובה ופצעו שבעה מאנשי הקיבוץ. תקרית זו הובילה לקריאה להחרים את חיל הספר, ולהוציאו מהגליל העליון.{{הערה|1={{דבר||ישובי הגליל העליון יחרימו את חיל הספר|1945/10/09|00103}}}} לאחר תקרית זו לא שבו היחסים בין הנהגת היישוב היהודי וחיל הספר לתיקנם. לאחר קבלת העצמאות של [[ממלכת ירדן]] ב-[[1946]] וההחלטה על [[תוכנית החלוקה]] בשנת [[1947]] נראה כי קיומו של חיל הספר אינו עוד אפשרי.
===פירוק חיל הספר===
שורה 97:
===גיוס היהודים לחיל===
משנעשה חיל הספר יחידה צבאית מודרנית, היה צורך בכוח אדם אשר יוכל למלא את תפקידי המנהלה המקצועיים. אותו קצין מנהלה ראשי, קפטן הנרי לודמר, פנה ל[[המוסדות הלאומיים|מוסדות הלאומיים]] והציע להם להפנות צעירים יהודים מתאימים בעלי מקצוע לשירות בחיל. בין היהודים שהתגייסו לחיל נמנו מכונאים, חשמלאים, אלחוטנים, נהגים ופקידים.
הנהגת [[היישוב]] ראתה באפשרות להפנות צעירים יהודים לשירות בחיל הספר הזדמנות לדריסת רגל יהודית בעבר הירדן ובמקומות שונים ברחבי המזרח התיכון, ואף הפיקוד הבריטי של החיל ראה צורך בהכנסת גורם מקצועי חיובי ונאמן לחיל. סיבה נוספת שבגללה הסכים הפיקוד הבריטי לגיוס מסיבי יותר של יהודים לחיל, הייתה מרד של חיילים הייתה ההשפעה של סירוב קבוצת חיילים להשתתף במרד רשית עלי אל כילני בעיראק. בנסיבות אלה, כאשר היה ברור להם כי יצטרכו לגייס כוח אדם איכותי וממושמע לחייל, הבריטים שמחו על כל מצטרף חדש, מאחר שהיהודים נחשבו לכוח אדם איכותי. ב-[[1942]] הגיע מספר היהודים בחיל לשיא של כ-150 חיילים.
===סדנת הרכב בזרקא===
שורה 128:
{{ערך מומלץ}}
[[קטגוריה:
| |||