בדיקת חמץ – הבדלי גרסאות

מדין ה[[תורה]] אסור שיהיה ברשות האדם חמץ בפסח, כפי שנאמר: {{הדגשה|מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ'|שמות יג ז|ספר שמות, פרק י"ג, ז'}}, ובפסוק נוסף: {{הדגשה|שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּ'''בָתֵּיכֶם'''.|שמות יב יט|ספר שמות, פרק י"ב, י"ט}}. כמו כן התורה מצווה על האדם "להשבית" את החמץ שברשותו לפני הפסח: {{הדגשה|אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם.|שמות יב טו|ספר שמות, פרק י"ב, ט"ו}} (ה"יום הראשון" הוא [[ערב פסח|ערב הפסח]], [[י"ד בניסן]] לפני הצהרים). למרות [[מצוות]] אלו, נאמר ב[[תלמוד בבלי|תלמוד]]{{הערה|1=פסחים ד ב.}} שבדיקת חמץ אינה חובה [[דאורייתא|מן התורה]], שכן ניתן לקיים מצוות אלו באמצעות 'ביטול' (ביטול חמץ הוא הכרזה כי האדם רואה בחמץ שברשותו דבר בטל וחסר ערך, כעפר הארץ). רק כאשר לא נעשה נעשה 'ביטול', חובת הביעור הפיזי היא מן התורה, ואף מצוות הבדיקה היא מן התורה.

 

על מנת לקיים [[מצווה דרבנן]] זו- חובה על האדם לבדוק את ביתו, כדי למצוא את כל החמץ המצוי ברשותו.

{{ש}} יש אף המדגישים כי עיקר כוונת התורה - '''בבדיקה ובביעור הממשי''' של החמץ, ולא בביטול.{{הערה|1=רבנו [[מנחם המאירי]] פסחים ב,א.}}