בנימין שפירא – הבדלי גרסאות

שפירא נולד ב[[גרמניה]] ובשנת [[1926]] עלה עם הוריו ל[[ארץ ישראל]] והתיישב עמם ב[[עפולה]]. את לימודיו התיכוניים סיים ב[[בית הספר הריאלי]] ובין השנים [[1933]]–[[1937]] למד לתואר ראשון ב[[מדעי הטבע]] ב[[האוניברסיטה העברית בירושלים|אוניברסיטה העברית בירושלים]].

בשנת [[1940]] הוענק לו תואר דוקטור והוא החל בעבודה כעוזר מחקר במעבדה לחקר [[הורמונים]] ול[[פיזיולוגיה פתולוגית]], בין היתר תחת [[ברנרד צונדק]]. במהלך לימודיו היה תלמידו של [[חיים ארנסט ורטהיימר]], עמו החל לעבוד במהלך [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות הארבעים]] ומחקרם המשותף בנוגע לתפקיד ה[[ליפיד]] בבני אדם ובצמחים הביא לקביעה בנוגע להיות [[אדיפוציט|אדיפוציטים]] מקור להתפתחות [[שומן]]. בשנת [[1948]] קודם לדרגת מרצה והחל לעבוד במעבדה לפיזיולוגיה פתולוגית וכמרצה ל[[פיזיולוגיה כימית]]. בשנת [[1953]] הוענקה לו דרגת פרופסור חבר ובשנת [[1958]] דרגת [[פרופסור מן המניין]].

שפירא היה פרופסור לביוכימיה רפואית ונמנה עם סגל ההוראה של הפקולטה לרפואה ו[[בית החולים הדסה]]. עבודתו העיקרית נגעה לחקר [[חילוף חומרים]] בגוף האדם. מחקרו המשותף עם [[שרה הסטרין-לרנר]] בנושא ספיגת [[גלוקוז]] זיכה אותם ב[[פרס ישראל]] למדעי הרפואה לשנת [[1955]].

במשך שנים כתב ערכים עבור [[האנציקלופדיה העברית]] והיה עורך של מחלקת מדעי הטבע של האנציקלופדיה החל מכרך כ"א.