ישיבת מרכז הרב – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏הישיבה בימי הרב אברהם שפירא כראש ישיבה עיקרי: מהסדר הקודם היה מתקבל הרושם שהדברים התרחשו בחייו של הרב ישראלי בעוד הוא נפטר קודם.
שורה 86:
=== הישיבה בימי הרב אברהם שפירא כראש ישיבה עיקרי ===
[[קובץ:מרכז הרב1.jpg|250px|שמאל|ממוזער|הכניסה לבניין החדש של הישיבה]]
לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק, בחג ה[[פורים]] [[תשמ"ב]], נותרו בראשות הישיבה הרב [[אברהם אלקנה כהנא שפירא|אברהם שפירא]] והרב [[שאול ישראלי]].
לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק, בחג ה[[פורים]] [[תשמ"ב]], נותרו בראשות הישיבה הרב [[אברהם אלקנה כהנא שפירא|אברהם שפירא]] והרב [[שאול ישראלי]]. חמישה מהר"מים פנו אליהם בדרישה למנות את הרב [[צבי טאו]] לראש ישיבה לצד הרב שפירא והרב ישראלי, כדי לשמר את הקו החינוכי של הרצי"ה כפי שהם ראו אותו, אך לא נעתרו{{מקור}}. בהמשך מינה הרב שפירא ר"מים חדשים, כמו הרב [[יעקב אלעזר כהנא שפירא|יעקב שפירא]], הרב [[שלמה שפירא (דיין)|שלמה שפירא]], הרב [[יהושע מגנס]] והרב [[יגאל לרר]]. בעקבות זאת, הישיבה התנהלה במשך חמש עשרה שנה כשבתוכה שני מחנות. חלק מן התלמידים הוותיקים של הרב צבי יהודה (כמו [[יעקב הלוי פילבר|הרב פילבר]], [[חיים שטיינר|הרב שטיינר]], [[זלמן ברוך מלמד|הרב מלמד]], [[איתן איזמן|הרב איזמן]], [[מיכאל הרשקוביץ|הרב הרשקוביץ]], [[דוד חי הכהן|הרב דוד חי הכהן]] ו[[אריה שטרן|הרב אריה שטרן]]) צידדו במחנהו של הרב שפירא{{מקור}}.
 
השיעור הכללי הועבר בימי שלישי על ידי הרב אברהם שפירא ובימי חמישי על ידי הרב שאול ישראלי. כמו כן, המשיכה הישיבה את תמיכתה בהתיישבות ביהודה ושומרון. ראשי הישיבה הרב ישראלי והרב שפירא ייסדו את [[איחוד הרבנים למען ארץ ישראל]] ובלטו במאבק על שלמות [[ארץ ישראל]] בתקופת [[הסכמי אוסלו]]. בשנת תשנ"ה נפטר הרב ישראלי. בתקופת הרב שפירא הקימו אנשי הישיבה את המאחזים [[גבעת אסף]] ו[[חרשה]]. הרב שפירא בלט גם במאבק ב[[תוכנית ההתנתקות]] וקרא לאנשי כוחות הביטחון ל[[סירוב פקודה|סרב פקודה]].
 
===פיצול הישיבה===
כבר לאחר פטירת הרב צבי יהודה קוק, בחג ה[[פורים]] [[תשמ"ב]], נותרו בראשות הישיבה הרב [[אברהם אלקנה כהנא שפירא|אברהם שפירא]] והרב [[שאול ישראלי]].פנו חמישה מהר"מים פנו אליהם בדרישה למנות את הרב [[צבי טאו]] לראש ישיבה לצד הרב שפירא והרב ישראלי, כדי לשמר את הקו החינוכי של הרצי"ה כפי שהם ראו אותו, אך לא נעתרו{{מקור}}. בהמשך מינה הרב שפירא ר"מים חדשים, כמו הרב [[יעקב אלעזר כהנא שפירא|יעקב שפירא]], הרב [[שלמה שפירא (דיין)|שלמה שפירא]], הרב [[יהושע מגנס]] והרב [[יגאל לרר]]. בעקבות זאת, הישיבה התנהלה במשך חמש עשרה שנה כשבתוכה שני מחנות. חלק מן התלמידים הוותיקים של הרב צבי יהודה (כמו [[יעקב הלוי פילבר|הרב פילבר]], [[חיים שטיינר|הרב שטיינר]], [[זלמן ברוך מלמד|הרב מלמד]], [[איתן איזמן|הרב איזמן]], [[מיכאל הרשקוביץ|הרב הרשקוביץ]], [[דוד חי הכהן|הרב דוד חי הכהן]] ו[[אריה שטרן|הרב אריה שטרן]]) צידדו במחנהו של הרב שפירא{{מקור}}.
 
המאבקים בין שני המחנות בישיבה התחדדו סביב כמה הבדלים אידאולוגיים. הרב טאו ותלמידיו הדגישו את מורשת הרב צבי יהודה קוק ואילו הרב שפירא נקט בדרך עצמאית יותר. נושא לימודי אמונה הודגש יותר במשנתם של הרב טאו ותלמידיו (כפי שהיה בימיו של הרב צבי יהודה) ואילו הרב שפירא התמקד יותר בלימודי הגמרא, אם כי שמר על כך שיימשכו לימודי האמונה בישיבה{{הערה|{{אתר ישיבה|הרב=חיים אביהוא שוורץ|קישור=https://www.yeshiva.org.il/midrash/13388|תיאור=ראש ישיבת 'מרכז הרב' (פרק ג')}}}}. הפערים התבטאו גם בתחומים הקשורים בסוגיית ה[[ממלכתיות (ציונות דתית)|ממלכתיות]], שהרב טאו הוא אחד מנושאי דגלה ואילו הרב שפירא התייחס באופן ביקורתי הרבה יותר לממשלה{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=[[יאיר שלג]]|שם=אחרי רבים – להטות? עמדות רבנים בישראל כלפי הדמוקרטיה|מקום הוצאה=ירושלים|מו"ל=[[המכון הישראלי לדמוקרטיה]]|שנת הוצאה=2006|עמ=78|סדרה=מחקר מדיניות 67|ISBN=9655190250|קישור=https://www.idi.org.il/media/4551/pp_67.pdf}}}}.
 
מתח זה הוביל לפילוג הישיבה בשנת [[תשנ"ז]] ([[1997]]), על רקע הצעה שעלתה לשלב מכון ללימודי הוראה ('מרחבים') בתוך הישיבה. הרב טאו והרבנים הקשורים אליו חששו אז כי להנהלת הישיבה ישנה כוונה להקים מכון ללימודי הוראה לצד הישיבה – מה שעלול היה בעיניהם לפגוע בחירות של הלימוד התורני. הרב שפירא הכחיש את הדברים{{הערה|ראיון עיתונאי עם הרב שפירא שהודפס בספר "מורשה" חלק א'; הרב יוסף בדיחי, "יוסף לקח" עמ' 61–62}}. הקבוצה פרסמה מכתב ובו התנגדות לאפשרות זו. החותמים על המכתב הושעו מתפקידם בישיבה{{מקור}} ובעקבות כך עזבו אותה והקימו את [[ישיבת הר המור]], שם מכהן הרב [[צבי טאו]] כנשיא הישיבה, והרבנים [[מרדכי שטרנברג]] ו[[עמיאל שטרנברג]], שהיו רמי"ם בישיבת מרכז הרב, כראשי הישיבה. הרב שפירא ותלמידיו סברו שעל פי ההלכה אסור היה להם להקים ישיבה בעירו של הרב שפירא, שלדעתם הוא גם רבם של הפורשים{{מקור}}. במכתב שעליו חתמו כמה רבנים מבוגרי הישיבה נקראו הרבנים הפורשים ותלמידיהם לשוב לישיבה ולבקש מחילה מהרב שפירא. הפילוג פגע קשות בישיבה, אך היא הצליחה להשתקם, ונותרה אחת הישיבות הגדולות והחשובות של הציבור ה[[דתי לאומי]].
 
השיעור הכללי הועבר בימי שלישי על ידי הרב אברהם שפירא ובימי חמישי על ידי הרב שאול ישראלי. כמו כן, המשיכה הישיבה את תמיכתה בהתיישבות ביהודה ושומרון. ראשי הישיבה הרב ישראלי והרב שפירא ייסדו את [[איחוד הרבנים למען ארץ ישראל]] ובלטו במאבק על שלמות [[ארץ ישראל]] בתקופת [[הסכמי אוסלו]]. בשנת תשנ"ה נפטר הרב ישראלי. בתקופת הרב שפירא הקימו אנשי הישיבה את המאחזים [[גבעת אסף]] ו[[חרשה]]. הרב שפירא בלט גם במאבק ב[[תוכנית ההתנתקות]] וקרא לאנשי כוחות הביטחון ל[[סירוב פקודה|סרב פקודה]].
 
לאחר פטירתו של הרב [[אברהם אלקנה כהנא שפירא|אברהם שפירא]] בשנת [[תשס"ח]], נמסר כי ב[[צוואה|צוואתו]] הוא הוריש את תפקידו לבנו הרב [[יעקב אלעזר כהנא שפירא|יעקב שפירא]]. בן נוסף, שמואל, הוא מנהל הישיבה.