שנה ללא קיץ – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←‏גורמים: קישורים פנימיים
שורה 6:
==גורמים==
==== רקע - התפרצות העל ====
טרם התפרצותו, הגיעה פסגתו של טמבורה לגובה מוערך של כ-4,200 מטר. הוא נחשב להר כבוי או בלתי פעיל עד [[1812]], אז החלה התעוררותו, שהתבטאה בעיקר ב[[רעידת אדמה|רעידות אדמה]] והתפרצויות מינוריות של אדים ואפר{{הערה|Cao, Li and Yang 2012:  587}}. במהלך התפרצותו הראשונה נפלט עמוד עשן ואפר לגובה של כ-25 קילומטרים, והיא נשמעה למרחק של עד אלף קילומטר. לאחר חמישה ימים (ב-10 באפריל 1815), התרחשה התפרצות שנייה, גדולה יותר מן הראשונה ומכל התפרצות אחרת בהיסטוריה: 7 במדדב[[מדד התפרצות געשית]] (Volcanic Explosivity Index). נפלטו ממנו 150 קילומטרים מעוקבים של מגמה, בצורת עמוד עשן, אפר ו[[פומיס]] שהגיע לגובה של 43 ק"מ. בהתאם לכך, רעשי הפיצוץ חצו מרחקים גדולים אף יותר, ונשמעו ב[[סומטרה]] (2,500 ק"מ מערבה מסומבאווה) וב[[איי מאלוקו]] (1,400 ק"מ מזרחה מסומבאווה). לאחר ההתפרצות השנייה, עומד גובהו של טמבורה על 2,863 מטר{{הערה|Cao, Li and Yang 2012:  588}}.
 
עוצמת ההתפרצות הזניקה את הפסולת הוולקנית עד הגעתה ל[[סטרטוספירה]] (שכבה אטמוספירית הנמצאת 11–17 ק"מ מעל פני [[כדור הארץ]]{{הערה|Oppenheimer 2011: 54}}). ה[[גופרית]] שבאפר ובפומיס התחמצנה ונוצרו חלקיקי [[סולפט]] (SO<sub>2</sub>, חומצה גופריתית). הימצאותם של החלקיקים בסטרטוספרה לא אפשרה את שטיפתם מהאוויר. כך, הם יצרו מסך אבק עמיד יחסית שסינן את [[קרני השמש]], מנע מהן להגיע לפני כדור הארץ ולחממו, והחזירן אל ה[[חלל]]. דבר זה גרם לירידה משמעותית של הטמפרטורות ב[[חצי הכדור הצפוני]]. לפי הערכות, כחמש שנים חלפו עד שחלקיקי הסולפט נשטפו לבסוף מהאטמוספירה{{הערה|שם=:0}}.