גלות בבל – הבדלי גרסאות

מבין הגולים, בולטים בתעודות מספר יהודיםיהודאים בעלי מעמד כלכלי איתן. הללו (כגון, רפאיהו בן סמכיהו ובנו) פעלו כמתווכים וספקי אשראי לאוכלוסייה היהודית והצליחו לצבור הון משמעותי. מתווכים אלה סיפקו שקלי כסף טהור לריכוז תשלומי מסים של יהודיםיהודאים שונים וסיפקו אמצעי יצור חקלאים, כגון בהמות חרישה וגרעיני תבואה.

במסמכים מופיעים גם מספר בעלי תפקידים מנהליים יהודיםיהודאים. הדוגמאות הבולטות הן גובי המסים יהואדיר בן טובשלם ועזריקם, ומושל היישוב בית נשאר, אחיקר בן רימות. נראה, שעמדה בפני הגולים האפשרות להשתלב באדמיניסטרציה המקומית ואף להתקדם בה. אין להתפלא, איפה על מעמדו הבכיר של [[נחמיה]] בחצר המלוכה הפרסית, עוד לפני מינויו למושל יהודה.

בתעודות הארכאולוגיות שנמצאו בבבל לא נמצא מידע רברבה בנושא הנהגת הקהילה, ועיקר התובנות נגזרות מהתיאור המקראי ומהיכרות היסטוריונית עם מבנה החברה והממסד הבבלי והפרסי. מכלל המידע נראה שבקרב קהילת הגולים היהודיםהיהודאים בבבל פעלו מספר מסגרות רשמיות ולא רשמיות של הנהגה. ישובם של הגולים בריכוזים הומוגניים יחסית בוודאי סייעה בשימור הנהגה וחיים קהילתיים שבאו ליד ביטוי מאוחר בהתארגנות לשיבת ציון.

בספר יחזקאל מוזכרים "זקני ישראל" בבבל{{הערה|{{תנ"ך|יחזקאל|כ|א}}}}. מוסד זה של מועצת מנהיגי קהילה מוכר בהיסטוריה היהודית, אולם היה נהוג ומקובל גם בשאר הממלכות באזור (מוכר כ-Shibuti{{הערה|Nahum Sarna, '''Explorin Exodus''', Schoken Books, New York, 1986, p. 53}}). כלומר, יש יסוד להניח שהשלטון הבבלי עצמו קיבל את הלגיטימציה של הסמכות הקהילתית של מוסד זה. יתרה מזו, בבבל, חלק מההרכבים המשפטיים המקומיים בממלכה נוהלו בהשתתפות זקני עדה אלו ולהשפעתם המעשית היה תוקף שלטוני וסביר שנוהג זה לא היה שונה לגבי אוכלוסיית הגולים היהודיםהיהודאים{{הערה|[http://www.sbl-site.org/assets/pdfs/pubs/061535P-front.pdf הקדמה לספר על פעילות בתי המשפט בבבל, עמ' 10.]}}{{הערה|[http://iowp.univie.ac.at/sites/default/files/IOWP_Jursa_NeoBabylonianEmpire.pdf Michael Jursa, "The neo-Babylonian empire", version 1, '''IOWP''', p. 19]}}.

במקרא, יש אינדיקציות לא מעטות לכמיהת הגולים לציון, השאיפה לגאולה והחתירה להמשך חיים יהודיים כפי שמשתקף ב[[ספר יחזקאל]]. המטען הרוחני העשיר עמו הגיע עזרא ליהודה בוודאי מחזק תחושה זו. עם זאת, בתעודות הארכאולוגיות, נושא זה מופיע רק במרומז. על שמירת הזהות היהודית ניתן ללמוד מרצף מתן השמות היהודיםהיהודאים לבני המשפחות לאורך לפחות ארבעה דורות, העובדה שלא נמצאו תעודות שנחתמו בימי חג יהודיםיהודיים ואף טענה שחישוב תאריכים מעלה שגם לא נחתמו מסמכים בימי [[שבת]].

אין בתעודות הארכאולוגיות סימנים ליציאת אנשים ליהודה בתקופת שיבת ציון (445-538 לפנה"ס), אולם נמצאו לפחות שני יהודיםיהודאים אשר שמם מרמז על כמיהה לציון ולעליה אליה:

*עריכה וכתיבה של חלק מפרקי החקיקה בתנ"ך ([[ויקרא]], במדבר[[דברים]], דברים.[[במדבר]]){{הערה|[[ישראל פינקלשטיין]] וניר אשר סילברמן, '''ראשית ישראל''', הוצאת [[אוניברסיטת תל אביב]], 2001, עמ' 292-305.}}{{הערה|[http://www.jhsonline.org/Articles/article_183.pdf Hannak Harington, "the use of Laviticus in Ezra-Nehemiah"in '''Journal of Hebrew scripture''',v. 13 2013]}}.