סיווג ארנה-תומפסון – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 8:
כך למשל, סיפורים כמו "[[סינדרלה]]" – שבה גיבורה נרדפת, בעזרתה של [[פיה (פנטזיה)|פיה]] טובה או עוזר קסום אחר, נוכחת באירוע (אחד או יותר) שבו היא זוכה באהבתו של נסיך ומוכרת ככלתו האמיתית – מסווגים כסוג מספר AT 510: "הגיבורה הנרדפת". חולשתה של שיטת סיווג זו נעוץ בעובדה כי היא מסווגת רק מספר חלקים קטן מן העלילה כמוטיבים. הסיפור "[[פעמונית (מעשייה)|פעמונית]]", לדוגמה, מסווג כסוג 310 AT (ה[[משרת]]ת במגדל), אבל העלילה נפתחת בכך שיש דרישה לתינוק כתמורה לרכוש שנגנב (מוטיב לא מסווג). כך, סיפורי מעשיות אחרים הנפתחים בדרישה לילד כתמורה לרכוש שנגנב, אולם קו העלילה הראשי שונה מזה של פעמונית, לא יסווגו כמספר 310 AT. מנגד, סיפורים שהפתיח לעלילתם שונה לחלוטין מפעמונית, אולם המוטיב המרכזי בהם הוא המשרתת הכלואה במגדל, יסווגו תחת אותו סוג עלילה.
 
בהדגשת האלמנט המרכזי המשותף ככלי לסיווג, מתעלמת שיטת סיווג זו מן הצבע והפרטים המיוחדים לכל עלילה. זו גם הביקורת המרכזית על השיטה, שהדובר העיקרי שלה היה חוקר הפולקלור ה[[רוסי]] [[ולדימיר פרופ]], שיצר שיטת סיווג אחרת ב-[[1920]]. פרופ סיווג את המעשיות באמצעות התפקיד של כל דמות בעלילה והפעולה שנעשתה על ידה, וכך הגיע למסקנה כי סיפור מורכב ממעד-31 מרכיבים ושמונה סוגי דמויות (שלא כולם חייבים להופיע).
 
==דוגמאות נבחרות מהקטלוג==