יעקב בריט – הבדלי גרסאות

בשנת [[תרי"ז]], [[1857]], עמד בראש משלחת רבנים וחכמים שהוזמנו לחצרו של [[אלכסנדר השני, קיסר רוסיה]] לדיון במעמד הדת היהודית ב[[האימפריה הרוסית|אימפריה הרוסית]], ונדרשו להביע את עמדתם באשר לחילוקי-דעות פנים-יהודיים{{הערה|אחד משלושת שותפיו למסע זה, היה הגביר זלמן הורוויץ מ[[אודסה]] (לשמו הקדיש [[יעקב אייכנבוים]] את ספרו '''הקרב''', לונדון ה'ת"ר), הוא לקה ב[[שבץ מוחי]] מיד עם הגיעם ל[[סנקט פטרבורג|פטרבורג]], ונפטר ([[כ"ב באייר]] תרי"ז). עצמותיו הובאו לקבורה באודסה ה[[י"ט בסיוון]] אותה שנה. נוסח מצבתו נדפס בספר '''ציונים מצוינים''' אות ל"ט.}}. בשובו מפטרבורג קיבל "כתב רבנות" בעיר [[לומז'ה]], וכדי לסכל את המינוי, מינתה אותו קהילת וילנה היהודית לדיין ו[[מו"צ]] בשכר. בתפקידו זה שימש גם כמגשר בסכסוכים עסקיים בין סוחרים יהודים ונוצרים בווילנה, והתיידד עם בכירים במערכת העירונית. קשריו עם מושל המחוז, נזימוב, הביאו להרחבת השטח המותר להתיישבות יהודים בווילנה ל-3 רחובות נוספים (ברייטה, יוהאן וטרוקר). כן הותרה בשנת [[תרכ"ב]] ([[1862]]) ישיבת יהודים בעיירה [[טרוקי]] הסמוכה לווילנה, שבה ישבו עד אז [[יהדות קראית|קראים]].

 

 

רבי יעקב בריט התמנה יחד עם אברהם לבנזון לאחראי מטעם השלטונות על מוסדות הקהילה הווילנאית, בית החולים היהודי, ה[[תלמוד תורה]], ו[[בית המדרש לרבנים בווילנה]]. לאות הצטיינות על פעילותו בתחום החינוך והבריאות קיבל מטעם הממשלה מדליית כסף.